לוגו
אל אדמונית החורש
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מכל היפים, היא היפה ביותר. ומכל האצילים, האצילה. ומכל המיוחדים, המיוחדת.

כואב הלב לכתוב על יופי כזה. אשרי הפרח שעם ישראל עדיין לא גילה אותו. ואשרי הנחל, המעיין, החורש והגיא שלא נהפכו לאתר של פיקניקים ועלייה לרגל. כאשר מאה אלף שוחרי יופי, טבע ואוויר צח, משאירים אחריהם 60 טונות של אשפה אשר חודש ימים יידרש מצוות מתוגבר כדי לסלקם מהכינרת, אולי צריך להחביא את היופי ולא לספר עליו.

כאשר עקרו הישראלים את האלמוגים מים־סוף, אמרו: מה יש, בין כך אנחנו עומדים להחזיר אותם למצרים. אבל, כמו שאמר מוטי קירשנבאום: למי חשבו המטיילים להחזיר את הכינרת כאשר רמסו אותה?

הדרוזים בכפר בית־ג’ן עקרו את אדמונית החורש, כי המטיילים שבאו לראות אותה, רמסו את שדותיהם. אולי בעוד עונה אחת או שתיים לא יצטרכו הדרוזים לעקור את הפרח הנדיר הזה. לא שדות יהיו ולא פרח. פח זבל גדול יהיה.

אולי צריך היה לכוון את העם הצוהל בימי חג ומועד אל מזבלת חיריה. אל אגמי החימצון של ראשון־לציון. דומה, שרק שם ירגישו האנשים באמת בבית.

הלכנו אל הר מירון לראות את אדמונית החורש פורחת.


 

מה יש בהר מירון    🔗

מה אין שם.

100 אלף דונם של שמורת יער טבעי. דבר ענקי. גבוה.

מהר כפיר רואים את הכינרת ואת הים־התיכון. את בעל חצור ואת הסרטבה ואת החרמון, כמובן, רואים מכל מקום.

כאן מרוכזים 95 אחוזים מכל הצומח הים־תיכוני של הארץ. כאן צומחים לפחות 20 מ־40 מהאבות או האמהות של צמחי־התרבות הנאכלים, שכמעט כולם, מולדתם כאן בארץ הזאת. יש לא רק אם־החיטה, ולא רק אם־השעורה. יש גם אבא של האגס ואמא של השזיף, ומה לא ועוד ידובר.

אתה עומד על סלע תצפית גבוה, מביט. יער. היער מחולק לצבעים. שכונות שכונות של עצים. לכל שכונה הצבע שלה. אלה הן חברות הצמחים. החברות השליטות כאן הן שלוש: חברת אלון התולע, חברת הקטלב, חברת האלון המצוי. הקטלב אדמדם, האלון המצוי בירוק כהה ואלון־תולע ירקרק בהיר עז, כמעט לימוני. בינותם כליל החורש בפריחה סגולה, והאלה הארץ־ישראלית שהכל בה אדום: העלים, הפריחה, הכל. פה ושם עוזרר אדום.


 

אביבה    🔗

אביבה אומרת: אמור לי מי הסלע – ואומר לך איזו אדמה תיווצר ממנו, ואומר לך מי יצמח באדמה זו.

קח את אדמת החוור. החוור הוא חרסית פלוס גיר דולומיטי. הגיר הדולומיטי מכיל מגנזיום. חרסית תופחת בגשם ויוצרת בוץ סמיך, בלתי עביר. אין אוויר ואין איוורור באדמה זו, ועל כן אין חימצון. הקרקע מכילה אמון ואינה מכילה חנקה. הקטלב מעדיף אמון.

מי אוהב אמון ומי לא. הצתרה, הצתרנית, הלוטם והלוטמית והקטלב, אוהבים.

הסחלבים אוהבים אמון. הגעדה אוהבת אמון. שום צמח חד־שנתי אינו גדל באדמה זו. החד־שנתיים זקוקים לחנקה, ואדמת האמון חסרת־האיוורור מונעת תחרות של צמחים.


 

סחלָבים    🔗

הצמח הדקדנטי ביותר כאן במירון. כאן במירון יש סחלבים בשביל ארץ שלמה. יש להם ציורים כל־כך משונים ופראיים על הפרח, צבעים כל־כך לא רגילים. פוסטר פסיכדלי. צמח ענוג אנין־טעם, שחייו עם הפטריה, שבלעדיה ובלעדי התפטיר שלה החודר אל הזרע הוא לא ינבט, מוזרים לא פחות מיחסיו עם בעלי־החיים המפרים אותו.

לכל סחלב יש רק מין אחד של חרק המפרה אותו. החרק נמשך אל הסחלב בגלל ריחו. ליתר דיוק: בגלל הריח המיני שלו.

בירח־הכלולות של הדבורים, יוצאים הזכרים להפרות את מלכות הדבורים. מה שמוצאים הזכרים הוא את הדבורנית. לדבורנית ריח מיני של מלכת דבורים, ומה שקורה לפעמים בטבע הוא, שהחיקוי עולה על המקור. תן לזכר מלכה ותן לו פרח של דבורנית, הוא יעוט קודם כל על הדבורנית. שם בתוך הדבורנית, הוא דוחק ראש, דורך על דוושה, ונופל על האבקנים שהם סליל חלבוני. גמר להפרות פרח אחד – אינו הולך אל המלכה. הוא הולך אל הפרח הבא. מתי יש להם זמן לזכרים האלה להפרות את המלכות שלהם, אלוהים יודע.

יש כאן סחלב לבנבן ויש סחלב אנטולי סגול. יש סחלב הגליל, הדומה בדיוק לבן־אדם, ראש, ידיים, רגליים, עיניים. יש סחלב איטלקי כחול ויש דבורנית וישנו השנק, שהוא הספרופיט היחיד הגדל בארץ. ופירוש הדבר הוא שהצמח אינו מטמיע את מזונו, אלא יונק ישירות מזון אורגאני משיכבת הרקב עליה הוא צומח, במיוחד תחת עצי־הקטלב.


 

מדוע הקידה מתפשטת    🔗

כל מי שמסתובב עכשיו רואה את הצהוב הצהוב הזה בכל מקום, הלא היא הקידה השעירה. פעם היא לא היתה כל־כך בכל מקום, מפני שפעם, כאשר היו בונים גדרות־אבן, היו משתמשים בקידה לחיזוק הגדרות. היום לא בונים גדרות־אבן, ולקידה אין מה לתרום לבניין הארץ. אז היא פשוט מכסה אותה.


 

אדמה חומה    🔗

פתאום אדמה חומה. באדמה החומה יש אוויר ויש איוורור, והיא מחלחלת. כאן אלון התולע, הוא אוהב מים וצריך מים, ובחורף הוא בשלכת ועכשיו הוא מלבלב. מתחתיו צומחות רקפות ומסביב, על האדמה החומה, כל הצמחים שלא ראית ליד הקטלב. סירה קוצנית, פטל, שלהבית. האגס הסורי הוא מלווהו הקבוע של אלון התולע, והוא אביו של האגס שאותו אנו אוכלים. בעיתות מצור אפשר לאכול גם את הסורי – אם קוברים את הפרי לשבוע ימים באדמה. טוב לדעת.

פה ושם עדיין כלניות. ויש נורית ירושלים, צהובה חיננית. ויש שפע של מטפסי־יער: היערה האיטלקית, הפועה הדביקה, אספרג החורש. כאן גדל הקוצן הכיפח המצוי רק בחורש ולא במקום אחר, והעצים מכוסים פה ושם חזזית ירקרקה. וחזזית גם היא דבר מוזר, תערובת של אצה ושל פטריה. האחת מטמיעה מזון ומוסרת לשניה.


 

חזירים    🔗

לא רואים אותם, אבל הם היו כאן, מסביב לעצים. עקבות חפירה וטלפיים. בלילה הם היו כאן ונברו ואכלו.

יש כאן שועלים. דלקים. סמורים. שני האחרונים, טורפים קטנים עזי־נפש יפהפים, ויש כאן משהו מיוחד: ריכוז עצום של ציפורי־שיר, המקייצות ביער זה.

ואי־שם בסביבה, נמר.


 

אגם קרח    🔗

לרגלינו אגם דלתון. הוא היה בריכה קטנה טבעית, אבל לידו הקימו מאגר גדול, מלאכותי. מסביבו בזלת, ועליה לא צומח אפילו עץ אחד. גם על הר בר־כוכבא אין עצים. הקרקע בו אדומה. מה שקרוי “טרה רוסה”. אדמה זו מכילה ששת־אלפים יחידות זרחן – בניגוד ל־200 – 300 יחידות בקרקע רגילה. על קרקע זרחנית, עדיפות לצמחים העשבוניים, ואכן הם גדלים שם בשפע. לעומת זאת, הצמחים המעוצים – בלשוננו עצים – מעדיפים קרקע המכילה מגנזיום. ככה זה.


 

לאן הולכים המים    🔗

סטופ. שלולית.

אבל זוהי שלולית מאד מאד מיוחדת במינה.

השלולית הזאת עומדת בול – אבל בדיוק בול – על קו פרשת־המים הארצית. אי־אפשר לדעת אם המים הניקווים בשלולית זורמים אל הכינרת, או אל הים־התיכון.

מה עושים? עושים כמו הקדמונים שרצו לדעת לאן הולכים מי הבניאס, לאן הולכים מימי בריכת רם. מסמנים את המים. יש דרכים לסמן מים.

אבל צריך לחכות.

המים זורמים לאט לאט לאדמה. 10 קילומטר לשנה, משהו כזה. ללמדך, שכאשר אנחנו שותים מים, אנו שותים גשם שירד לפני שנים לא מעטות.


 

עין־הזקן    🔗

חם חם חם. עין־הזקן הוא התחנה האחרונה לפני אדמונית־החורש.

נביעה לא גדולה בתוך סלע, מכוסה ירוקת. ובתוך הירוקת, ראשנים של סלמנדרה.

הראשנים כבר גדולים למדי, הצמיחו רגלים קדמיות. כשהם יגדלו, הם יצאו מתוך המים וילכו לרעות באחו. הם יטפסו בנקיקים, ייכנסו אל תוך הסבך ובתוך העלווה הלחה של החורש, יחפרו ויחפשו את מזונם. הם, הסלמנדרות והטריטונים, כמעט ונכחדו מאזורי הארץ האחרים, כאשר נעלמו השלוליות. כאן נותרה הסלמנדרה. ראיתי אותה.

מסביב פורחות החינניות, כמה צבעונים אחרונים, נץ־החלב היפהפה, אבל הנהדר בכולם הוא צמח הכלמינתה.

נדיר. קטנטן. ריח משכר עז. תערובת של מנתה עם זעתר.

הגענו אל תחילתו של נחל כזיב. כאן ביתה של אדמונית החורש.


 

האדמונית    🔗

יפה עד כדי מלאכותיות, כמו צמח של עשירים, מתאים לסלון. עלים גדולים בירוק כהה, נקיים וברורים כל־כך, ללא כל קמט. ומהם יוצא פקע מוצק. נקי ללא רבב. צורה גיאומטרית מושלמת, והפקע שנפתח הוא פרח גדול, מרהיב, אציל.

הולכים בתוך ג’ונגל של קטלב. אין שביל. כאן נחל פראי. על כל דרגש של סלע, על רקב העלים, שם היא גדלה. מצאת דרגש, מצאת על הדרגש רקב עלים, חפש אותה, כי היא שם. היא לבדה מכל הפרחים היודעת לפרוח בקרקע האמונית המיוחדת הזאת, אבל רק בקטע זה ולא אחר. איש לא הצליח – ורבים ניסו – לאקלם את אדמונית החורש לפחות באותו איזור, בקטע אחר של הנחל, קצת יותר גבוה במדרון ומה לא – ולא עזר. היא כאן ורק כאן ואם תיעקר מכאן לא תהיה אצלנו בשום מקום.

מסביבה שפע של סחלבים הנותנים לה לווית־חן. הסחלב הפרפרני וסחלב שלושיניים, ואנו פוסעים תחת ענפי־העצים, שיכורים מאדמונית.


 

פיתה בלבנה    🔗

יוצאים מהנחל.

מנחם נוהג בג’יפ. הוא איש־מושב, ואחראי על השמורה. מכיר כל נקיק וכל עץ וכמעט כל אדם באיזור. אנחנו נוסעים לפקיעין, לאכול פיתה אצל רעיה.

קיוסק קטן בצל עץ־זית. איפה רואים קיוסק בצל עץ־זית. ליד הקיוסק ביתה של רעיה, מלכת הפיתות.

כשבאים האורחים מיד רצה הבת להביא קערת בצק. תוך דקות לשה רעיה את הבצק לעיגולים קטנים. בתנועות־ידיים בלתי ניתנות לחיקוי, עיגול הבצק נהפך לפתע לפיתה רקועה דקה מן הדקה, שקופה. הפיתה מוטלת על המישטח שמתחתיו גחלים. והנה היא מוכנה.

טובלים את הפיתה בתוך לבנה, ובתוך צלחת הזעתר, והיש ארוחה טובה מזאת.

לא ראיתי פיתה שכזאת בשום מקום אחר.

יום יפה היה, יום של אדמונית־החורש, פיתה, לבנה וזעתר. יום גלילי.