כשם שמונחים ושמות, המגדירים כהלכה דברים ומצבים מביאים גאולה לאדם החושב ומשמשים לו בית־אחיזה לתפוס את המתרחש סביבו ובתוכו, כך עשויים אותם המונחים והשמות עצמם לטמטם ולבלבל את האדם לאחר שנתרוקנו מתוכנם. שמות ומונחים הם דברים שבמוסכם. לאחר שהכל או רבים קיימו וקבלו עליהם לקרוא עצם פלוני בשם זה והשקפה אלמונית בשם זה – קם השם לנחלת הכל. התוכן המוסכם והמשותף הוא, איפוא, תנאי לערכו של המונח. שאם לא כן עלול להווצר מעין המצב שבדור הפלגה, שהאגדה תיארה אותו בצבעים חיים ובהירים: מה שאחד כינה בשם “מים” כינה השני בשם “עפר”, ומה שזה קרא בשם “מגרפה” כינה זה בשם “קרדום”. ובליל־לשונות גדול ירד לעולם.

מאורעות וזעזועים חברתיים גדולים הופכים על פיהם לא סדרי מדינה בלבד, אלא גם מושגים. דרכם לרוקן מונחים ומגדירים מתוכנם, באופן שהמשתמש בהם כאילו מגלגל גלמים וצלמים בטלים. תפקידו של האדם, החושב את מחשבת הזמן לבדוק את כלי־ביטויו ואת מערכת־המונחים שלו אם לא נפגמו או נפסלו לשימוש. משום שתארים ומגדירים בלים, מביאים לידי הנחות של תוהו, והנחות של תוהו מולידות מסקנות של בוהו. נרתיקי־מלים ריקים לא זו בלבד שהם צורמים את האוזן ודומים עלינו כשרוולים ריקים של גדומי־היד, אלא הם אסון גדול לעולם. מתוך אוצרם נוטלים את הנוסחה המדינית המתה, את הסיסמאות הבטלות ואת הגלופה האידיאולוגית.

מפני שני טעמים משתמשים אנשים ומפלגות במונחים ובהגדרות שנתרוקנו מתוכנם. ראשית, מחמת עניות־דעת ועניות־נפש. כדי שהאדם יוכל בעצמו לעמוד על טיבו של מונח או מגדיר, מן הצורך הוא שיהיה בעל הבחנה דקה. אך רבים אינם רואים בעצמם את הדברים המתרחשים ואינם שותים במו־פיהם מבארה של המציאות החיונית, אלא הם משננים לעצמם הגדרות מקובלות ורואים את החיים מבעד לאספקלריה של מילים שאולות ושאובות מספרים עבים או דקים. אנו יודעים כי תלמידי ה“חדר” היו רואים את צורת החיות והבהמות מבעד לאשנב המלים והשמות שבתנ"ך, שהרבי היה מפרשם פירושים זרים ומוזרים ביותר. כשם שישנם אנשים עוורים לצבעים ובשום פנים אינם מבחינים בין צבע הלילך לצבע הורד, או אפילו בין ירוק לאדום, כך אתה מוצא בתחום ההגיון והמחשבה החברתית והמדינית אנשים, שחסר להם חוש־הבחנה, חוש לניואנסים. וההתרחשות החברתית וכן האנשים הפועלים בתוכה נראים להם לכל היותר כצמד ניגודים: שחור או לבן, שטן או מלאך, אויב או ידיד, מרכסיזם או אנטימרכסיזם. כל גווני־הביניים וכל גווני־המעבר וכל אותה קשת של צבעים, שהם הם גופי החיים, – סמויים מעיניהם לחלוטין.

והטעם השני הוא: אופּורטוניזם. אנשים ומפלגות אלה, המכוונים את עצמם תמיד לפני ראי הציבור, הופכים את מחשבתם קמעא קמעא לתוצגת, לחומר המוצג לראווה. פורשת מהם היכולת לבדוק דבר לגופו. לפניהם מטרה אחת: לכבוש את הקהל ולהרכיב עליו את שלטונם הרוחני. לשם מטרה זו נוח להם מאוד להשתמש בנוסחאות מקובלות, במלים מקודשות ובהגדרות שבלו מזוקן. כל בדיקה וכל שם חדש עשויים לבלבל את הקהל ולהפקיע מידם מכשיר דימגוגי לכיבושו. כי לא תוכן הסיסמאות עיקר, אלא כוחן להדהים את השומע ולמחוץ את המתנגד.

שתי מלים מסוג זה, שכבר פרחה נשמתן והן מוטלות דוממות במחסן העתיקות של הרוח האנושית הן: שמאל וימין. אך ראה זה פלא: “השומר הצעיר” הוציא אותן מאותו מחסן והן מפרפרות שוב על דפי עתונו. “משמר” מכתיר: “דבר” הוא עתונו של הימין בתנועת הפועלים, מפלגת פועלי א“י היא הימין של תנועת הפועלים, סיעה ב' היא שמאל של מפא”י, והוא עצמו הנהו בודאי שמאל שבשמאל. “משמר” פטור לברר מדוע “דבר” הוא ימני ובמה “משמר” שמאלי. כלום עתון שתוקף את מפא“י שמאלי ייקרא? והלא סימנים אחרים לא ראינו. אך הואיל והמונחים “שמאל” ו”ימין" נתקבלו על רבים עד שאין איש שם את לבו למה הוא מתכוון בבטאו אותם – סמך השוה“צ על השיגא ועל יסוד הטמטום שבקורא והטיל את ההגדרה הזאת פעם אחת, פעמיים ושלוש. שהרי לא להורות איזו הלכה לציבור הוא רוצה, אלא להדהימו, לנטוע בו שנאה ל”דבר" או למפא"י. מעין נוסחת־כשפים אבראקאַדאַברה, שעצם הצליל משפיע ומהפנט.

אולם זוהי שעת כושר לחזור ולהדגיש, שהמלים “ימין” ו“שמאל” נעשו נבובות עד כדי כך, שכל המשתמש בהן בכוונה אינו אלא מעיד על עצמו, שהוא משוקע עדיין בתוך שיגרא מילולית.

בלשון הפרלמנטאַרית היו מבחינים בין מפלגה ימנית למפלגה שמאלית. המבטאים האלה, שמקורם המאה התשע עשרה, נתפשטו מבית הנבחרים הצרפתי על כל העולם כולו. המפלגות הוכתרו בתואר ימין או שמאל בהתאם לסדר ישיבתן על ספסלי בית הנבחרים ביחס לכסאו של הנשיא. קמעא קמעא נתאזרח המנהג בחיים הפרלמנטריים המתוקנים, שנאמני הממשלה ותומכיה ישבו בצד ימין ואילו מתנגדי הממשלה ותובעי השינויים – בצד שמאל. היה בכך גם משום נוחיות לסוקר ולמונה הדעות. בסיקור־עין אחד אפשר היה לתפוס את “מצב הרוחות” ולדעת מי מסכים ומי מתנגד. לכינויים “שמאל” ו“ימין” היה ערך מגדיר וממיין, לפיכך נחשבו למושגים ברורים וסימנים מובהקים, שמילאו תפקיד חיובי. השמרנים למיניהם, שנוח להם בקיים, נכללו באחד ואילו הרדיקלים לגווניהם, שתבעו שינוי הקיים – בשני.

עכשיו נטרפו שני השמות האלה כדרך שנטרפו מושגים רבים אחרים. על כן אסור להשתמש בהם. אין הם מגדירים עוד שום יש חברתי או נפשי, אלא מתעתעים לפנינו אפס בדמות יש. הם נהפכו למונחים טפילים המתפרנסים מעברם ומביאים אנדרלמוסיה לעולם. וכי מי יודע כיום לומר במפורש מי ראוי לתואר זה או זה? דרך משל: תומאס מאַן, שקידש את שם הספרות, המחשבה והרגש, ולא מתוך השקפה סוציאליסטית, הראוי הוא לתואר “שמאלי” אם לאו? והפילוסוף האנטיפאַשיסטי והאנטימרכססיטי בנדיטו קַרוצ’ה, הלוחם הנלהב לחירות האדם – היוכל להמנות עם השמאל? וגאנדי, שביקש לפתוח את שערי הודו לפני הפולש הנאצי ולהמיט שואה על העולם – מה הוא? ואצלנו: האם א. ד. גורדון ראוי לשבת במדור השמאלי אעפ“י של גרס את הסוציאליזם הרשמי או שהתואר הזה שייך יותר למי שמפריח סיסמאות רדיקליות אעפ”י שלא עשה דבר להגשימן? ואליעזר יפה, שלא זו בלבד שכתב אחת האוטופיות היפות של משטר סוציאליסטי אלא אף הוציא אותה אל הפועל כל ימי חייו – האם רשאי הוא לעמוד במחיצתם של שמאליים?

קיצורו של דבר, כל אותו קו־גבול, שהיה חותך את הבדלי הדעות, הפרוגרמות, העמדות והמעמדות, וכל אותם הציוּנים שניתנו למפלגות ולאישים “בימים ההם”, אינם אלא שיגרא ורישול בלבד. משום שגם במושגים שמרנות ומהפכנות, ריפורמיזם ורדיקאליזם חל שינוי טעם וערך. בימינו אי אפשר עוד להסתפק בהדבקת פתק או תואר, אלא יש כורח להביט ללבו של כל משטר ולבדוק כל נוסחה פרוגרמטית. במו־עינינו ראינו: יש מהפכנות, שהיא כסות עינים לחורבן עולם ולקלקול אדם. עקירה כזאת בלי הנחה פסולה לחלוטין. ולעומתה יש שמרנות או ריפורמיזם, שלחידושם אנו נושאים את נפשנו. והעולם לא יחזור למסלולו ולא תהי לו תקומה, אלא אם כן יתוקן בו תחילה משטר כזה, שאם גם לא יהיה מחודש מיסודו ולאלתר, מכל מקום יהיו צרורים עמו אפשרויות חיים ותקוה לחיים.

לפיכך, כשאנו מעריכים עכשיו מאורעות ואישים, תכניות וסיסמאות, אין אנו מוצאים כל חפץ וכל סיוע בנומנקלטורה “ההנדסית” הזאת של “ימין” ו“שמאל”. ועלינו להתקין לנו אמת־מידה אחרת למוד בה את הפרוגרמות וההכרזות והמשטרים. לא לפצלות וקליפות, אלא לגרעינו של דבר אנו צריכים. ואין כל אמת־מידה אחרת מאשר העקרון ההומאני, עקרון האדם, טובתו, ערכו וגורלו. רק עקרון זה ישמש נר לרגלנו וקו ומשקולת בידינו. וברצותנו להעריך מפלגה או עתון, נשאל על כרחנו: המטיבים הם להוקרת חיי האדם? המותחים הם בקורת על כל מנבלי שם האדם וכובלי חירותו, או שיש לפניהם משוא פנים? השוללים הם כל משטר של דיכוי וגזל זכויות, או שמשאירים הם פתח פתוח והיתר למישהו? המתנגדים הם לכל דיקטטורה, או שהם מחווים קידה לסוג מסויים של דיקטטורה? אל אלוהים יודע מה יכולות כאן להועיל המלים “שמאל” ו“ימין”! כלום אינן שרידים מלפני דור המבול?

תש"א