יֵשׁ יַמִּים שֶׁל חַיִּים, יַקִּירָה, סְבִיב אִיֵּי

חַיֵּינוּ, וּרְאִיָּתֵנוּ עִוֶּרֶת.

רְאִי, שָׁם הַחַמָּה שׁוֹקַעַת תּוֹךְ זְרוֹעוֹת

שֶׁל מְדוּרָה בּוֹעֶרֶת.

עוֹד קָט וְהִיא תַעֲבֹר מֵעוֹלָם לְעוֹלָם,

וּבְעָמְדָהּ בַּגְּבוּל, עַל הַקַּו,

תַּאֲזִין שִׁיר שַׁחַר וּתְפִלַּת הָעֶרֶב

מֵאוֹתוֹ הַלַּהַב.

כִּי נֵצַח הַחַיִּים. וְנֶפֶשׁ גּוֹוַעַת

כִּי תִנְחַת בָּאֲדָמָה,

מֵעֵבֶר לַחַיִּים לָהּ מְחַכָּה עֲרִיסָה,

גַּם אֵם הַמְזַמֶּרֶת בִּדְמָמָה.

גַּם אֲנִי, גַּם כִּי אֵלֵךְ… אֶדְפֹּק אֶדְפֹּק אֵלַיִךְ

מֵעֵבֶר לַגַּיְא,

כִּי יֵשׁ דְּבָרִים לְהַבִּיעָם עַד תֹּם אוֹ לְשָׁמְעָם

עוֹלָם אֶחָד בִּלְבַד אֵינוֹ דַי.

אב תרע"ב