"בָּכִיתִי כָּל־כָּךְ

– אָמְרָה הַשְּׁכֵנָה מִמּוּל –

כְּשֶׁרָאִיתִי אֶתְכֶם מוּבָלִים בָּרְחוֹב…"

וַאֲנִי נִרְתַּעְתִּי לְאָחוֹר כְּדֵי פְּסִיעָה אַחַת. בִּקַּשְׁתִּי לְהִתְרַחֵק.

דִּמִּיתִי כִּי נָגַח בִּי הַסּוּס הָרָתוּם לְעֶגְלַת־מַשָּׂא וּמְעַט הַצְּרוֹרוֹת

עִם הַכִּסֵּא וְהַשֻּׁלְחָן הַמֻּשְׁלָכִים בֵּין דָּפְנוֹת־הָעֵץ

מְקַפְּצִים בָּאֲוִיר, נִדְמֶה, שׁוֹאֲפִים לְהִתְעוֹפֵף לְעֵבֶר הַשָּׁמַיִם

אוֹ הָאָרֶץ. הַסּוּס פָּתַח בִּדְהָרָה תּוֹךְ רַעַשׁ לֹא־בָּרוּר שֶׁל הַחַלּוֹנוֹת מִסָּבִיב.

אַךְ בְּהַגִּיעֵנוּ אֶל הַמִּגְרָשׁ הָרֵיק, זֶה הַמַּפְרִיד בֵּין הָעִיר וְשַׁעַר הַגֶּטּוֹ, עָלוּ בְּנֵי־אָדָם נוֹסָפִים

לָעֲגָלָה, עִמָּם רָהִיטִים וְקִרְעֵי־חֲבִילוֹת, כְּאִלּוּ פִּתְחֵי דּוֹרוֹת מִקֶּדֶם פּוֹלְטִים אוֹתָם מִן הָאַיִן.

גַּם קוֹל הָעֶגְלוֹן כְּבָר הִדְהֵד מִלֵּב הַלַּיְלַה מְטֻשְׁטַשׁ־הַמַּרְאֶה,

וַאֲנִי הִתְכַּרְבַּלְתִּי לְצַד אִמִּי עַל הַסַּפְסָל הַמִּתְנַדְנֵד

בְּסָמוּךְ לְעַכּוּזוֹ שֶׁל הַסּוּס – –

אֲפִלּוּ עֶצֶב לֹא הָיָה בִּי,

וְרַק מַבָּטָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה, שֶׁנִּגְּשָׁה אֵלַי מִקֵּץ שָׁנִים הַרְבֵּה,

כְּדֵי לְהַבִּיעַ אֶת תַּנְחוּמֶיהָ

הֵטִיל בִּי אֵיזֶה חוֹר קָטָן וּמִקְרִי

כְּשֶׁל רְסִיס־זְכוּכִית שֶׁנִּסְפַּג בַּגּוּף,

בְּעוֹד הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים סָבִיב־סָבִיב

וַאֲנִי נִרְתָּע לְאָחוֹר מִפְּנֵי הָאִשָּׁה

(אֶפְשָׁר, מִתּוֹךְ אִי־צֶדֶק גָּמוּר)

פְּסִיעָה אַחַת נוֹסֶפֶת.