הַלְמוּת פַּעֲמוֹנִים בָּאֲוִיר

מוֹנַעַת שֵׁנָה מִן הַנָּהָר שֶׁלְּרַגְלֵי הַגֶּשֶׁר,

אַךְ הָלְאָה מִן הַחוֹף

עוֹד הוֹמָה־לֹא־הוֹמָה תַּחֲנַת־הָרַכֶּבֶת הַיְשָׁנָה,

וְכִי מַה שְּׁעַת הַיְצִיאָה מִכָּאן?

בֹּקֶר,

צָהֳרַיִם,

עֶרֶב?

וְשֶׁמָּא רַק שְׁנֵי בְּנֵי־אָדָם חוֹצִים כָּעֵת אֶת הָעִיר,

וּשֶׁמָּא רַק אֲנִי וּבִתִּי סוֹבְבִים כָּעֵת בָּרְחוֹבוֹת

בְּמָקוֹם בּוֹ טְמוּנָה אֶצְבַּע אֱלֹהִים בָּאֲדָמָה

וּכְמוֹ כְּרוּתָה הִיא מִן הַיָּד שֶׁאוֹתְתָה לִשְׁנוֹת הַיַּלְדוּת לְהֵעָצֵר

עַד שֶׁכָּל הַבָּתִּים נָפְלוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם וְעָלוּ בָּאֵשׁ; –

וּבֵין כֹּה לְכֹה אֲנִי מֵעִיר:

"מִכָּאן

הָיְתָה הַעֲלִיָּה לַקְרוֹנוֹת

גַּם אָז…"

בִּתִּי מַחֲוִירָה

וּבְעוֹד מֵסִיחַ אֲנִי אֶת דַּעְתִּי כְּדֵי רֶגַע

הִיא עוֹלָה לָרַכֶּבֶת עִם הַגַּב לְכִוּוּן הַנְּסִיעָה,

וְעֵינַי מַבְחִינוֹת רַק בְּשׁוּלֵי בְּגָדֶיהָ

שָׁעָה שֶׁהַגַּלְגַּלִּים חוֹצִים אֶת הַגֶּשֶׁר

לִצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹנִים הַפּוֹקְעִים בָּאֲוִיר,

וּכְמוֹ עֶשֶׂב־הַבָּר הַמְּקוֹמִי מִסְתַּבֵּךְ הַזְּמַן

    בֵּין גַּלְגַלֵּי־הַבַּרְזֶל הַמִּסְתַּנְוְרִים.

1994