עָבְרָה עֵת סַכָּנוֹת. כָּל הָעִתִּים עוֹבְרוֹת.

כְּפָרִים שֶׁנִכְבְּשׁוּ, עָרִים מֻכּוֹת דְמָמָה,

חוֹזְרִים וּנְעוֹרִים. שׁוּב מְקִימִים קִירוֹת,

שׁוּב בֶּדֶק־בַּיִת עַל שִׁבְרֵי חַיֵי דוֹרוֹת,

עַל תַּאֲוָה לְדָם, עַל מְנוּסַת אֵימָה.

וְכָל הָאֲנָשִׁים הֵם חֲדָשִׁים לָאֲדָמָה, לַנוֹף.

הַנְעוּרִים יָצְאוּ אֶת לְבָבָם לַחֲשׂף,

בְּגֵאָיוֹת, עַל הַצוּקִים, בְּפַחַד וּמַכְאוֹב,

רַק כּוֹכָבִים רָאוּ לַבְּכִי – וְלַשִׂמְחָה.

הֵם לֹא הָיוּ רַבִּים. כַּמָה הָיוּ רַכִּים.

כְּכָל בָּשָׂר וָדָם. אַךְ עִזוּזֵי הָרוּחַ, –

זוֹ שֶׁהוֹלֶכֶת בַּשָׂדוֹת הַיְרֻקִים,

וְזוֹ שֶׁבָּאֱנוֹשׁ, נַחֲלַת הָעֲנָקִים,

הָיוּ עִמָם – וּנְתִיבָם הָיָה פָּתוּחַ.

וְהֵם יוֹדְעִים אֶת הַשָׁעָה הַיְעוּדָה.

עֲדֶיהָ יִתְכַּנְסוּ אֶל לְבָבָם כִּישֵׁנִים.

וּבְבוֹאָהּ הִיא מְבִיאָה עִמָהּ פְּקֻדָה.

אֶת הֶהָרִים, הָאֲנָשִׁים, תֹּאחַז הָרְעָדָה.

יַד הָאָדָם עוֹשָׂה אֶת מְלֶאכֶת הַשָׁנִים.

כָּךְ נוֹלָדִים הַמְנַצְחִים. הַסַכָּנוֹת חוֹלְפוֹת.

וְכִנְקָמָה לְאֵיד הֵם נִשְׁכָּחִים מִדַעַת.

שׁוּב לַכְּפָרִים וְלֶעָרִים בָּאוֹת זְרִיחוֹת יָפוֹת.

הַנְעָרוֹת לִקְרַאת הַנְעָרִים מִתְיַפְיְפוֹת

אַךְ מִי זוֹכֵר כִּי הֵם הָיוּ כָּאן פַּעַם?

כָּךְ נוֹלָדִים הַמְנַצְחִים וְנִשְׁכָּחִים.

וַאֲנָשִׁים חוֹזְרִים, בּוֹנִים אֶת הַקִירוֹת,

אֲשֶׁר נֻפְּצוּ בְּלֵילוֹת זַעַם נִשְׁכָּחִים.

וְשִׁכְחָה כְּבֵדָה עוֹלָה עַל הַחַיִים,

וּכְגֶשֶׁם נְדָבוֹת – אָבָק קַל שֶׁל דוֹרוֹת.