הִגִּיעַ הַלַּיְלָה. שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת נָשָׁיו

עִם הַטַּף וְהִרְחִיק עֲדָרִים וְקוֹלוֹת.

וְנִשְׁאַר לְבַדּוֹ. אֵיזֶה לַיְלָה גָדוֹל נָשַׁב

עַל בָּמוֹת הֶהָרִים, בַּמְּרוֹמִים, בַּמְּצוּלוֹת.

אָדָם, רַק אָדָם וּפְחָדָיו שֶׁסָּבּוּהוּ סָבֹב,

וְלוֹ כֹּחַ לִרְאוֹת אֶת לִבּוֹ בַּעֲבִי אֲפֵלָה.

וְלִלְחֹם לְלֹא קֵץ, עֲדֵי אוֹר, עַד מַכְאוֹב,

וְלָתֵת כָּל לִבּוֹ אֶל הַיוֹם שֶׁיָּבוֹא, בִּתְפִלָּה.

וּבְתֹם לֵיל וְהִשְׁלִים הָאָדָם עִם בְּשָׂרוֹ וְדָמוֹ,

לִרְאוֹת, כִּי שָׂרָה וְיָכֹל לֵאלֹהָיו.

אֵיזֶה רֶגַע כּוֹאֵב וּבָהִיר עֲלֵי אֲדָמוֹת

בִּהְיוֹת הָאָדָם לְבֶן־עַם, לְאַחַד רִבְבוֹת אֲלָפָיו

יִשְׂרָאֵל. יוֹבְלוֹת שֶׁל עַם בְּלִי קוֹרַת־עָם,

אַךְ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׂרוּ עִם אֵל בָּעֲלָטָה.

אֲנִי מַרְחִיק אֶל תּוֹךְ עַמִּי בְּלֵב נִפְעָם;

כָּל לַיְלָה יֵאָבֵק עִמִּי אָדָם בָּעֲלָטָה.