נזכרתי בתולעת משי אחת. כל הילדים היו מגדלים תולעי משי. קבלנו ביצים קטנות, שחורות, כגרגרי פרג. ומהן בקעו תולעים קטנות כראש־סכה, שהיו תועות בין עלעלי התות.

בריות עלובות אלה, שהיו טרדה נוראה בשעה נקוי קניהן, גדלו. כמה שמחים אנו למראה גידולו של גוף חי. גדלו אלה והיו לתולעים של ממש, שמנמנות, רכרוכיות, בעלות רגלי יתדות, לבנות פרקים, עם מצח שחור, וזנבנב קטן כסנרו של דב. מאז אותם הימים לא ראיתי תולעי משי. אבל אני זוכרן היטב. זוכר אני כיצד היו גוזרות בעלים חצאי עגולים, ההולכים ומתרחבים, וראשיהן נעים בתנועה אחידה, מעשה מכונה. אהבנו אותן, והיינו ממררים את חייהן במגע ידינו, ובנסיונות להוליכן אל קצה העלה.

ופתאום החלו בוררות להן זויות בתבה, תולות עצמן בחוטים לא נראים, ומושכות מפיהן חוטים דקים. ואותם תנועת ראש אורגת סביבן צעיף דק, שקוף, ההולך ומתעבה עד שמקבל צורת שעון חול צר מתנים, שני כדורים מורכבים זה על זה, ורודים, זהובים, או לבנים נוצצים.

כולן נסתרו בפקועות. נותרה רק אחת בודדת. והיא נמאסה לנו. בשבילה בלבד צריך היה לרדת יום יום ולקטוף עלה תות (עלה אחד, כי עלה קטוף היה כמל במשך היום), והיא המשיכה בתנועות הסנוורים שלה, נודדת בתוך תבה גדולה, בודדת.

היא היתה טרדה. תמיד היינו שוכחים להאכילה, ואז פתאום נזכרים בה (אפלו בחצי הלילה) ורחמים מעיקים עלינו. כן. היא תועה שם בתבה, מחפשת מזון. רצים למטה. קוטפים עלה, ומביאים לה.

אם מהזנה שאינה כסדרה או מסבה אחרת, – התולעת לא רצתה להתגלם. חכינו כמה ימים, מוטרדים, שוכחים, נזכרים, מרחמים, ומאבדים את סבלנותנו. עד שיום אחד נטלתיה, טפסתי על עץ התות, והשארתיה שם. תאכל או תיאכל.

זה היה שעורי הראשון ברחמי אנוש.