שיטתי בתורת הלאומיות, שהוצעה בזמנה בשורת “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה”, זכתה לפרסום יותר על ידי מפרשיה ומבקריה, מאשר על פי מקורה הראשון. בזמן שבוֹ נדפסו המכתבים (ב“וואסחאד” הרוסי בפטרבורג בשנות 1897—1906, ואחר כך בקובץ מיוחד שם בשנת 1907), היו משתמשים בכלי ראשון רק ברוסיה, ובשאר ארצות — בשברי כלים: בשני הפרקים הראשונים, שיצאו בתרגום גרמני בברלין¹. רבים מכותבי תולדות התנועה הלאומית דנו על שיטתי על פי מה שכתבו (ולפעמים מה שחלמו) אחרים עליה. לאחר שחרב אותו המרכז היהודי הגדול, שהוליד את התנועה הלאומית, אמרתי לחבר מעין “קיצור שולחן ערוך” של ה“מכתבים”, באופן שיוכל לשמש מקור לעקרי שיטתי, להתפתחותה בשלשלת המאורעות של אותה התקופה ולתולדות התנועה הלאומית בכלל. זה כעשרת שנים נתחבר הספר בנוסח החדש ונעשו ממנו תרגומים לעברית וגרמנית. הספר המחודש במקורו הרוסי ובתרגומו הגרמני עדיין לא נדפס ושניהם מונחים בכתובים “עד שיבא אליהו”, ורק לתרגום העברי נמצא גואל — הוא אחד ממבקרי שיטתי במקורה, הציוני המובהק ר"א לוינסון, שהשתתפתי בעבודתו ועשיתי בשבילה תוספות תיקונים בגוף הספר (לרוב קיצורים נוספים בהרצאת דברים שהיה להם רק ערך זמני חולף).

ובכן יוכלו מעתה הקוראים מדור החדש לדון על המחשבות והמעשים של אחד מסופרי הדור הקודם על פי דבריו. רצוני הוא, שספרי זה יהיה לא רק דוגמטי — שיטת דעות ואמונות, אלא גם היסטורי, אוצר ידיעות לתולדות התקופה שבה נברא. החלק הראשון נועד להסביר את יסודי הרעיון הלאומי בכלל והיהודי בפרט, המשותפים לרוב המפלגות שבמחנה ישראל, והחלק השני יספּר לדור אחרון על מלחמת הדעות ששלטה בין מפלגות הלאומיים, הציונים למיניהם, המתבוללים והסוציאליסטים הכופרים בלאומיות. כאן ימצא הקורא ביאור מספיק לאותם הויכוחים שנמשכו עשרות שנים ביני ובין מנהיגי הציונות, ובפרט הגדול שבהם במקצוע העיוני — אחד־העם. בכל חריפות השגותי על הציונות המדינית, לא הייתי מעולם מתנגד לצד החיובי והממשי שבה — לבנין הארץ, אלא לצדה השלילי — שלילת הגלות. על ציר זה סובב הויכוח הארוך שלי עם ידידי היותר קרוב לרוחי, אחד־העם, שסוף־סוף צריך היה להודות במקצת ולהבדיל בין שלילה אוביקטיבית וסוביקטיבית של הגלות (במאמרו האחרון “שלילת הגלות”, על פרת דרכים IV, 106—116). בספרי זה ימצא הקורא גם את תשובתי על אותו המאמר המצוין של אחה“ע, שנתפרסמה בזמנה מחוץ לגדר ה”מכתבים" ושבה נסתיים הויכוח (מכתב שמיני: “חיוב הגלות”).

בנוסח החדש של ה“מכתבים” מחקתי כמה ביטויים קשים כלפי המפלגות המתנגדות, שהיו ראויים רק לזמנם — ימי סערת המלחמה. ואם ימצא הקורא לפעמים שיוּרים ממין זה, יבין שאין דעתי עכשיו לקנטר את מי שהוא, אלא לברר את האמת על פי דרכי.

ש. דובנוב

קרית־יערים על יד ריגה (לטביה). 7 יולי 1936.