שֶׁעֲדַיִן מַעֲבִירָה אֶת הַזְּמַן עִם

אוֹתוֹ מְאַהֵב שֶׁפָּאפָּא

לֹא אָהַב.

אַתְּ יוֹצֵאת מִשָּׁם, מִסְתַּתֶּרֶת מֵאֲחוֹרֵי

בַּיִת נָטוּשׁ שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָךְ בּוֹכָה

עַל מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא הִצְלַחְתְּ לְהַגְדִּיר כְּשֶׁנִּשְׁאַלְתְּ “מָה קָרָה?”

זֶה קָרָה בִּרְחוֹב עַל־שֵׁם מִישֶׁהוּ שֶׁהִשְׁאִיר שֵׁם עַל לוּחַ מְשֻׁטָּח,

הִכְאִיב מַסְפִּיק לְהַמְעִיט אוֹתָךְ, אַתְּ עַל

אוֹטוֹמָט מַמְשִׁיכָה בִּתְנוּעוֹת שֶׁמַּסְגִירוֹת מְבוּכָה,

וַאֲנִי שֶׁדָּלִיתִי אֶת דְּמוּתִי מִגֵּיהִנֹּם נִגֶּשֶׁת אֵלַיִךְ בְּהַפְתָּעָה, מְנִיחָה

יָד עַל כְּתֵפֵךְ הַכְּפוּפָה, מְסוֹבֶבֶת אוֹתָךְ אֵלַי לְחִבּוּק.

עַכְשָׁו הַכֹּל יִהְיֶה אַחֶרֶת. אַתְּ תִּרְאִי. הַחַיִּים שָׁלךְ יִהְיוּ דְּבַשׁ

וּפַרְפָּרִים.