ר' יוסף משה השו“ב היה רחמן מטבעו. בכית ילד היתה מרעישה את לבו עד היסוד. לפי אגדת התלמוד, מי שנולד במזל מאדים הוא רוצח, שוחט או מוהל. ועל ר' יוסף משה היו חבריו אומרים שאעפ”י שהוא שוחט, אבל כנראה נולד במזל בתולה…
ר' יוסף משה היה כל ימיו ירא־שמים גדול, ובכל עתות הפנאי היה יושב ועוסק בתורה. מהספרות החדשה לא היה לו כל מושג. רק לפני איזה זמן קצר נזדמן לידו ספר השירים של ביאליק. הוא פתח אותו בלי שום כונה, ומכל שכן לא חשב לקרוא בו, אבל לעיניו נראו שתי מלים גדולות, “על השחיטה”, והמלות הללו, שהוא נוהג לחזור עליהן עשרים פעם ביום, משכו את לבו, ותשוקה נתעוררה בלבו לדעת מה אומר סופר זה על השחיטה… חשב ר' יוסף משה, שהמשורר מדבר על השחיטה הרגילה, שהוא ושאר השוחטים כמותו עוסקים בה, אבל כשקרא קצת הבין, כי זוהי שחיטה אחרת לגמרי, שחיטת היהודים בקישינוב, והוא הוסיף לקרוא ועבר גם על “עיר ההרגה”, ומלבד הציור הכללי של ההרגה, נתקעו במוחו של ר' יוסף משה כמסמרים המלות “על השחיטה” והחרוז “השמש זרחה, השטה פרחה, והשוחט שחט”.
– “שחיטה”, “שוחט” – שמות כלליים לאלה שכמותם, ששוחטים בני אדם, טף ונשים, ולאלה שכמותנו, ששוחטים בהמות גסות ודקות, תרנגולות ובני יונה… – חשב ר' יוסף משה בלבו. – הם שוחטים אותנו, מפני שאנחנו לא נחשבים בעיניהם לבני אדם, אלא לחיות ולבהמות שהותרו לבני נח. הם אינם חושבים את מעשיהם לחטא כלל. שוחטים הם ילדי עברים קטנים, כמו שהם נוחרים גורי חזירים. הם אינם מרגישים כלל, שיש לנו נשמה, שאנחנו מכירים את הבורא, איני מדבר כבר על זה שאתה בחרתנו מכל העמים ועמדנו במעמד הר סיני, אבל הם גם אינם מרגישים שאנו בני אדם כמותם, לכל הפחות, שאנו רוצים לחיות ויש לנו הזכות לחיות. גם הגויים השוחטים אינם יודעים מזה כלום, ולפיכך עושים הם את השערוריות הנוראות, שהמשורר מתאר, והן כצחוק בעיניהם. שוחטים יהודים – ומה בכך?… כמדומני כי רק זהו הטעם לכל מעשי הרצח האלה, זה ולא אחר. הלא בני אדם גם המה, ובלבם הלא גם כן יש רחמים, אהבת חסד וחמלה, אי אפשר שלא יהיה בלבם, הלא בני אדם הם, ברואים בצלם אלוהים. ואלא מאי? מפני מה מתאכזרים כל כך נגד היהודים? רק מפני שכבהמה ורמש נדמינו בעיניהם. ומותר לעשות בנו כל מה שהם רוצים… ממש כמו שאנו נוהגים לעשות בבהמה, חיה ועוף…
– ובאמת – הוסיף ר' יוסף משה לחשוב הלאה – אולי גם מה שאנו שוחטים את הבהמה ואת החיה ואת העוף גם כן אינו מן היושר… מי יודע את נפש החיה והבהמה והעוף? אולי גם הם מכירים את הבורא כמונו; הלא בספרים קדושים כתובים פרקי שירה שכל חי למינו מהלל את הבורא, כל אחד על פי דרכו. וחפץ חיים יש להם בודאי, כמונו אינם חפצים למות, ואנחנו הולכים ושוחטים אותם, מעבירים מחיים למיתה כדבר של שחוק, ממש כמו שהגויים עושים ליהודים. אמנם התורה התירתם לנו, אבל הלא היא התירה גם “יפת תואר” הלקוחה בשביה… התירה, ובכל זאת זהו לא מן הצדק ולא מן היושר.
הוא נזכר שפעם אחת משכו בהמה לבית המטבחים, והיא סרבה בכל כוחה להכנס. היא הרכינה את ראשה לארץ, עיניה מלאו דם, והיא נהמה נהימה גדולה שפלחה את לבו. היא כאילו אמרה לו: מה אתם רוצים ממני? תנו לי לעשות את רצון בוראי, לגדל עגלים יפים, לתת חלב בשביל בני אדם, ולמה אתם מתנקשים בנפשי להמיתני?
ונזכר ר' יוסף משה כמה קשה היה לו בימים הראשונים לשחוט עוף! כמה חרדו לבו וידו! כמה עופות נטרפו על ידו, עד שהתרגל. הרגילות עשתה את שלה, לבו נתקשה ונתאכזר, ידו נתאמנה, והוא שחט ושחט…
ובעודנו יושב וחושב והנה קול קורא: ר' יוסף משה, הובאה תרנגולת!
ר' יוסף משה נתעורר, קם ניגש את הארון, הוציא את החלף המוכן מנרתיקו, הביט אל חודו משני צדדיו, והנה הם יפים, כרצועה שחורה ישרה עוברת בכל צד על יד החוד. העביר בצפרניו על החוד הנה והנה כמה פעמים והנהו חלק לגמרי. אז יצא, הכין אפר לכסות את הדם. לקח את התרנגולת בכנפיה בידו האחת, מתח את הראש והצואר. התרנגולת קראה קריאה של מחאה קלה, אבל כאשר נמתח צוארה ונוצות ראשה היו כבר ביד השוחט בקומץ אחת עם הכנפים – סגרה את עיניה: קשה היה לא להביט בפני החלף המבריק, ואולי גם בפני השוחט, הבא לקחת נשמתה…
ר' יוסף משה מרט את הנוצות במקום השחיטה, כדי שלא לקלקל את חודו של החלף וברך בקול רם " בא“י אמ”ה אקב“ו על השחיטה” ואך הוציא מפיו את המלות “על השחיטה” – והנה נזכר באותן המלות הכתובות בספרו של ביאליק “על השחיטה” – על שחיטת ילדים עבריים בידי גויים פראים. שם שחיטה וכאן שחיטה… ובטרם הספיק להעביר את החלף על צואר התרנגולת, נשמט החלף ונפל מידו. ר' יוסף משה קרא “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, כמו שמצוה לקרוא אחר ברכה לבטלה, הושיט את התרנגולת לאשה שהביאה אותה ואמר: את התרנגולת הזאת אסור לשחוט. יש בה חשש טרפה. קחנה הביתה ותלד לך ביצים. את הביצים מותר לאכול…