בעגלה מסוככת ישבתי אני עם עוד אחד לנסוע אל תחנת־הרכבת הרחוקה מעיירתנו כ־13 וירסטאות. בן־לויתי, כפי שספר לי, שב עכשיו מעיירה קטנה, אשר בה ישבו לפנים הוריו.
הוא דבר עמי רוסית, וכפי הנראה בקש לגלות לפני את כל אשר בלבו ובמשך איזה שעות הספיק לספר לפני הרבה, הרבה, כל תולדות חייו. הוא נשאר יתום קטן, ולמד אצל אחיו נוח המלמד, שרצה מאוד להלעיטו תורה ובשביל כך לא חשך ממנו מכות. והיה קורא לו תמיד – גוי גמור אתה.
– אומרים, כי יש רגעים כאלה, שאם מוציאים אז קללה מהפה, סוף הקללה לבוא. וקללת אחי באה… לא אכחד ממך – אני משומד…
ואולם לא מרצוני השתמדתי… כאשר מלאו לי שלוש־עשרה שנה עטו עלי החוטפים ומסרו אותי לעבודת־הצבא. לא אספר לך כל אשר עוניתי שם. כמדומני, אם גם אשב עמך שנה תמימה, לא יספיק הזמן לספר הכל. ענויי התחדשו בכל יום ובלי הרף ובסביבה זרה ואכזריה.
ופעם אמר לי שם זקן אחד – למה אתה מתעקש? הלא רואה אתה כי אלוהיך איננו חפץ לעזור לך, תתנצר וייטב לך – ואני התנצרתי. מאז הוטב גורלי, ובהיותי בן עשרים וחמש נפסלתי מעבודת־הצבא מפני מחלת האוזן, ואז נזדמנה לי כפרית ולה חלקת אדמה, ותהי לי לאשה. וגורלי היה טוב. האשה מסורה לי, בריאה, ואוהבת עבודה, גם ילדה לי ארבעה בנים בריאים ושתי בנות. המשק שלנו מסודר, האשה והבנים עוזרים בעבודה, ולכאורה הכל טוב, אך בפנים הלב קנן איזה נחש ומצץ, ומצץ את דמי…
לא שכחתי כי יהודי אני והייתי חפץ להיות יהודי בין יהודים. הוי, כמה הייתי חפץ! אולם מה לעשות? האשה טובה, הילדים טובים, המשק מסודר ואיך לעזוב את הכל וללכת אל היהודים, ומי יודע אם יקבלוני? הלא גוי גמור אנוכי, כמו שאמר אחי לפנים. וכך הייתי מתלבט תמיד. מצד אחד – גוי גמור, ומהצד השני – געגועים כאש לוהטת אל היהדות. והנה לפני חדשים אחדים לא יכולתי עוד לעצור ברוחי והחלטתי ללכת לבקר את עיר מולדתי ואת קרובי – שמתי צרור כספי בידי ואסע.
באתי אל העירה, והנה – אמא איננה, מצאה לה מנוחה בקבר. חשבתי ללכת וליפול על קברה, להוציא בדמעות כל מה שנצטבר בלבי הנענה, אבל פחדתי. מי יודע אם יהיה הדבר הזה לרצון לה, לאמי העלובה, הלא משומד אנוכי, והיא יהודיה צדקנית. הלכתי אל אחי הגדול, סלחתי לו את המכות אשר הכני, כי במה נחשבות המכות הללו נגד אלה שסבלתי אחר־כך? וזולת זאת הלא יודע אני כי הוא לטובתי נתכוון, להדריכני בדרך ישרה. באתי אליו בערב. הוא הביט אלי בתמיה וכאשר אמרתי לו: אני פסח אחיך ובקשתי ליפול על צואריו – השיב הוא את פניו: הרי אתה משומד. אינני רוצה בך. אמרתי לו" אחא, לא ברצוני השתמדתי, אלא מתוך ענויים קשים.
– ובכל זאת הלא משומד הנך ואני אינני רוצה באח משומד.
אמרתי לו: שמע, אחא, רואה אני כי איש עני אתה, אתן לך עשרים וחמשה רובל למען תקנה לך פרה טובה ויהיה לך קצת חלב בבית. והוא מבלי הבט אל פני נהם באפו: איני רוצה לקבל עזרה ממשומד, לך מזה!
– ואני הלכתי.
לא מצאתי שם עוד מי שיבין אל לבי. הזקנים כבר מתו, חברי מלפנים התפזרו לכל הרוחות, העיירה התנכרה לי, מלבד גל הקבר של אמא. הוא היה קרוב מאוד ללבי, אבל לא נועזתי לגשת אליו ויצאתי מהעיר.
הוא החריש שעה ארוכה. כאשר באנו לתחנה אמר לי: חיי בין כך ובין כך אינם חיים. אין דרך לצאת מהמצר.
– ואיך אתה חושב? – אמר אלי – האם ה' יסלח לי בעד עווני זה ואתראה עם אמי בעולם הבא?
אני שתקתי.
– אני בטוח כי יסלח לי, זוכר אני מימי ילדותי את הפסוק “חסדי ה' לא תמנו, כי לא כלו רחמיו”… אולי ירחם גם על נפשי הנדחת.
צלצול הפעמון הפסיק את שיחתנו.