מִדֵּי לֵיל עֵת אַךְ נִטְבֹּל פִּתֵּנוּ בַחֹמֶץ

בָּא אוֹרֵחַ לוּט שְׁחוֹרִים בְּקִידָה עֲדִינָה.

שָׁוְא נִסְגֹּר כָּל דֶּלֶת עַל מַסְגֵּר וּבְרִיחַ,

הוּא נִכְנָס וְיוֹשֵׁב עִם צְלָלִים בַּפִּנָּה.

מִדֵּי לֵיל בְּרֶגַע קָצוּב כְּכוֹכָב אוֹ סַהַר

מוֹפִיעַ הַזָּר בְּעַד הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה.

מִי יֵדַע מַה שָּׁעוֹן בִּשְׁאוֹל אוֹ שָׁמַיִם

יְכוֹנֵן צְעָדָיו בְּדַיְּקָנוּת אֲרוּרָה?

אָנוּ זוֹכְרִים, בְּלֵילוֹת רִאשׁוֹנִים אֵיךְ הֻכּוּ

עַצְמוֹתֵינוּ חַלְחָלָה כִשְׁלָדִים בַּסַּעַר;

שַׁאַג הִקְפִּיא עֵינֵינוּ: מִי אָתָּה, אֵיךְ בָּאתָ?

אוֹתָם לֵילוֹת עָבָרוּ. הִסְכַּנּוּ עִם צַעַר.

הוּא יוֹשֵׁב בַּפִּנָּה. אָנוּ טוֹבְלִים פִּתֵּנוּ.

אָנוּ מִתְחַבְּקִים וּפוֹרְשִׁים אִישׁ אִישׁ לְמַחְתַּרְתּוֹ;

וְשַׁחֲרִית עֵת נָקוּם נְלַוֶּה אוֹרְחֵנוּ

עִם קָרְבַָּן־הַלַּיְלָה מִתַּחַת אַדַּרְתּוֹ.