מֵאֵל וּמֵתִים מְנֻדֶּה וּלְבוּשׁ קְרָעִים

מִיִּשׁוּב אֶחָד אֶל מִשְׁנֵהוּ נָדַד,

וּבַאֲשֶׁר נָד וּבַאֲשֶׁר אָכַל פִּתּוֹ

זִכָּרוֹן אֶחָד כָּל הֲגִיגָיו שָׁדַד:

הוּא נִמְלָא רַחֲמִים עַל הַשֵּׁד הַשָּׁבוּי

עֵת נַפְשׁוֹ מִתּוֹךְ רָעָב לוֹ הִתְאַנְּקָה;

הֵן שָׁמוּר הָיָה אִתּוֹ בְּשַלְשֶׁלֶת,

וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָתוּם בְּגֻשְׁפַּנְּקָא.

וְאִם לְנַקֵּר צָרִיךְ כָּל גִּיד־חֶמְלָה

מִתּוֹךְ הַלֵּב הַמְּבַקֵּשׁ לְהִגָּאֵל,

הַאִם כְּדַאי חֲלוֹם־הַגְּאֻלָּה כֻּלּוֹ,

הַאֵין מָשִׁיחַ אָחִיו שֶׁל סַמָּאֵל?

לֹא רָאָה אָז אֶת “לֹא הֲרֵי” הַגָּדוֹל

בּוֹ צָפוּן גּוֹרָל מָר וְרַב־תַּעֲלוּמָה:

מָשִיחַ דּוֹרֵשׁ דּוֹר עַל דּוֹר שֶׁל טָהֳרָה,

וְהֲרָחָה אַחַת דַּיָּה לָהּ לַטֻּמְאָה.

הֲרָחָה אַחַת, קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה,

וְשֵׁד מְנַפֵּץ זֵק בְּעֹז אֵיתָנִים;

שַלְהֶבֶת־אֵימִים מְזַנְּקָה מִתּוֹךְ נְחִירָיו

וּוַי לָעוֹלָם שׁוּב לְאֶלֶף שָׁנִים.

כַּךְ מְעֻנֵּה־פְּנִים הִתְהַלֵּךְ בַּעַל הָרַחֲמִים

עַד בָּא לַחוֹף בְּבֹקֶר זִיו וּדְמָמָה.

הוּא לָחַשׁ: לַבּוּ אֶת הַשְּׁאוֹל, הִנֵּנִי!

וְהֵחֵל צוֹעֵד יוֹרֵד אַט הַיָּמָה.

ת"ש