(מכתב־קדוּמים מימי הורדוס)
אומנת אני לילדי ישראל, ואני חיה ושמחה בחיי.
ואתה בלי ספק תתפלא על דברי: היתכן? אלמנה שכולה ושמחה בחייה! הכי לא אהבה את אישה, תפארת הכהונה? השכחה את בניה, ברוכי אלוה?
לא! אני אהבתי אותם, אני אוהבת אותם גם עכשיו. קשורים הם בי, בנימי נשמתי, ואני רואה אותם תמיד ולא ימושו מנגד עיני כל הימים.
ואיך אפשר לי לשכוח את אישי, שלא השאיר בזרע אהרן דומה לו? ואיך אפשר לי לשכוח את נטיעי הרכים והרעננים?
מרחוק, מעזרת הנשים הייתי מבטת אליהם, בשעה שהיו עולים שלשתם לדוכן, בני, פרחי הכהונה, אחר אביהם סגן הכוהנים. מלאכי אלוהים היו, מלהבות אש עיניהם נאכלו הקרבנות, שהקריבו על מזבח ה'. והנה הם פורשים כפּיהם כלפּי העם בברכה – וכל המקדש מלא שירת־יה, המשתפּכת מפּי קדשם, וכל הקהל הגדול שומע ומקשיב בעצירת נשימה; כולנו מתעלים למרומי על, עד גבול יה…
אז היה לבי מתרחב מרוב שמחה, ועיני דומעות דמעות גיל. אז הייתי חושבת: במה זכיתי אני, אשה דלת־מעשים, לגדולה כזו?
אני לא נועזתי לנשקם, יראתי לשתות לגימות גדולות מכוס עדני. יראתי שלא יתפּוצץ לבי מרוב נחת־רוח.
הם היו מתנפּלים על צוארי, מחבקים אותי, מלפפים אותי ומנשקים, מנשקים בכל חום נעוריהם, ואני הייתי דוחה אותם מעלי: די לכם, חביבים! השכחתם, כי זקנה אמכם וכבד ממנה לנשוא משא תענוג גדול…
והאלונים הללו נגדעו. לא מתו — נהרגו, ואני חיה ושמחה.
אחי! תוצאות המות לפעמים גדולות מהחיים, אלה הם חיים, שאין להם סוף ותכלית. לפעמים על ידי המות החיים נעשים יותר מעולים, יותר טהורים, יותר קדושים.
הנה אני יושבת עם הילדים הקטנים, שאני מחנכת אותם ומספרת באזניהם ספורים מכל אשר ראיתי בימי חיי.
ובשעה שאני מספרת אני חורתת על לבם עמוק עמוק תמונות בני הקדושים, תמונת אישי המרומם. ואני בטוחה כי הם, אישי ובני, חיים הם בקרב הילדים האלה ויחיו לנצח בלבות כל ילדי ישראל, ואני שמחה.
מספרת אני להם איך בני התמרמרו על שהרומאים תלו את נשר רומא על שער המקדש ואיך שגמרו בלבם להורידהו — ויהי מה.
הם באו וספרו לאביהם מה שבלבם. לחדרי חדר קולם באמרם: רוצים אנו למסור את נפשותינו בעד מקדש אלוהינו.
ובעלי שמע את דבריהם בפנים של אימה.
– היודעים אתם, ילדים, את כל האחריות שאתם נוטלים עליכם?
– יודעים אנו, אבא! ־ ענו הם בקול עלז.
– אם כן, יהי חלקי עמכם – ענה הוא.
ואני שמעתי, ורגע כמו התפוצץ לבי, ויללה בקשה להתפּרץ מקרבי.
אבל פתאום התאפקתי, כוח אלוהים בא אל קרבי, וכשבקשו לגשת אלי להפּרד ממני, קראתי אליהם מרחוק, בהניעי להם בידי:
– לכו, ילדים, לכו. ברכת ה' עליכם!
והם הלכו והשליכו את הנשר הטמא מעל מקדש אלוהים.
מה שהיה אחר כך – אתה הלא יודע..
בני נהרגו. בעלי מת בבית האסורים…
ואני שמחה, בוכה ושמחה. עניה וכל כך עשירה!
אני מספּרת וחוזרת ומספרת את מעשי בעלי, מעשי בני, חייהם, מותם, וחניכי שומעים, ואני בטוחה, כי בעלי ובני לא לריק חיו ולא להבל מתו.
אישי, הצדיק והטוב, לא מת, בני, הצדיקים הקדושים, לא מתו. חיים הם בלבי, בלבות בני עתם, בלבות הדורות הבאים אחריהם.
חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא.