הספרות העברית שבה יחד עם עמה אל מקומה העתיק, אל ארץ הנביאים והחכמים, מיסדי הספרות שלנו. מגלויות שונות שבים היהודים לארצם, ועמהם מתלקטים אחד אחד גם הסופרים עם רכושם הרוחני.
בארצות הגולה נהרסו המקומות ואין מקום קבוע שם לכוהני הספרות לעלות לדוכן, ורק תקוה אחת נשארה: להקים מחדש את בית ספרותנו על אדמת האבות.
ואולם צריך לדעת מראש, כי עבודת הסופרים בארץ־ישראל היא רבת האחריות, ולא כל מה שהוא כשר וישר בחוץ־לארץ, הוא כשר וישר בארץ.
וקול ברמה נשמע: סופרי ישראל! בבואכם לשיר את שיר ה' על אדמתכם, יהיו לכם הנביאים והחכמים מיסדי ספרותנו למופת. את המתנה הטובה, את הכשרון הספרותי שלקחו מיד ה' לא מכרו בכסף לשטי כזב, להוסיף עונג לשבעי תענוגים ולגרש את השעמום מלב בטלנים ופרות הבשן. רק לחנך את העם היתה מגמתם, לפשט את העקמומיות, ליסר את הזדון ולעודד את החלשים.
גם המה, הנביאים והחכמים אהבו פרחים, להלביש את רעיונותיהם במעטה הוד, אבל מעולם לא עלה על לבם לכסות את הרקבון ביפי מליצה וליַשן את המצפון הנרדם בשירים ערבים.
וזוהי גם חובתכם, סופרי ישראל, בשובכם לעמכם ולארצכם.
הנה נוצרה בארץ־ישראל “הסתדרות הסופרים העברים”. בכוח מאוחד ומסודר בודאי שאפשר לעשות גדולות, ובלבד שתהיה מטרת העבודה ברורה להם, ואליה יקדישו כוחם…
אפס להצלחת הספרות דרוש עוד תנאי – שיהיה לה קהל קוראים. בבית ריק אין עומדים להטיף, ובשביל ליצור קהל קוראים צריכה להיות הסתדרות מיוחדת: הסתדרות של חובבי הספרות ומפיציה. התחבולות שבהן אחזו מפיצי הספרות עד היום אינן נותנות כבוד לספרות ולסופרים, המול"ים דאגו להצלחת מסחרם, ולעתים קרובות מבלי להתחשב כלל עם טובת הספרות והסופרים.
צריך איפוא לחדש את הקשר שבין הסופר והעם על ידי הספר. צריך שכל שדרות העם יתחילו להתענין בספרות וידרשו אחר הספר.
יבנו הסופרים והעם מחדש את במת ספרותנו בארץ הנביאים והחכמים ואין כל ספק, כי היא תהיה לאור האנושיות כולה.
קונטרס, אלול תרפ"א