פבריקה היתה בנוילאנארק אשר בשוטלאנד שפועליה נתפרסמו בתור גנבים, שודדים, שכורים וכו', בא אוֹאֶן לנהל את הפבריקה ובזמן קצר נתהפכו הפועלים ויהיו לבני תרבות ממדרגה גבוהה. הוא לא השתמש בעונשים ואף לא באיוֹמים, אלא ידע למצוא מסילות אל הרגש האנושי הצָפון בלב כל אדם, ואפילו הרשע, ולהדריך בדרך טובה. והם היו נשמעים לו ברצון. הם הרגישו שזהו אח, חבר משתתף בצערם ורוצה בטובתם באמת, ובזה הציל נפשות והגדיל את התוצרת.
חבל שאין לנו אואֶן! אני משער בנפשי: אילו היה איש כאוֹאֶן מנהל לא את הפבריקה, שפועליה מושחתים ורעים, אלא עומד בראש העבודות הצבוריות והלאומיות שלנו, ותחת הנהלתו היו עובדים הפועלים שלנו, שאינם לא גנבים ולא שכורים, אלא להיפך, כולם במדה ידועה בני תרבות, ומהם בני תרבות במדה גבוהה, הלא היה בונה בזמן קצר ש"י עולמות.
ואסוננו הוא שאין לנו אואֶן.
יודעים אנו שפועלינו אינם בני פועלים, אלא באים ברצון להקדיש את עצמם דוקא לעבודה פשוטה, בתקוה שבבואם לארץ ישראל ימצאו כאן פגישה של אחוה, והנה באים ומוצאים: איזו מין בורגניות שאין כמוה לרוע באירופה. הבורגני האירופי מעונין בזה שיהיו לו פועלים, והעסקן הצבורי־הלאומי בארץ־ישראל רואה בפועל העברי רק קוץ ממאיר, שטוב היה להשתחרר ממנו… ובתנאים כאלה – לך ובנה את הארץ!…
* *
היה אינצידנט בתל־אביב בין הפועלים ובין איזה קבלנים הפועלים סבלו, סבלו וסוף סוף נתפקעה סבלנותם ועשו מה שעשו. והנה באה עירית תל־אביב הנאורה והדביקה מודעה חמורה כלפי הפועלים לאמור (אני מוסר, כמובן, לא מלה במלה, אבל התוכן זה הוא); “דעו לכם, שקצים, שאם לא תתנהגו בדרך־ארץ, מוכנים לנו בשבילכם שוטרים ובית הסוהר וכל הני מילי מעליותא, הנמצאים בכל כרך תרבותי.”
ומהו הדרך־ארץ? לסבול רעב, עלבון, דחיות של לך שוב וכו' וכו'.
זהו היחס לבנים הבונים. לאלה שנותנים את זיעתם ודמם בשביל תחית עמנו…
רבש"ע! מתי יחדל הטמטום הזה מקרבנו?!
קונטרס, תמוז תרפ"א