קשה לדבר בשעה זו. אנחנו קבלנו את בשורת המנדט וגם איזו ערבים רוצחים כנראה קבלו אותו. אנחנו קבלנו אותו בהכנה לעבודת יצירה, להראות בפועל מהו תפקיד האדם בארץ בכלל והיהודי בארץ־ישראל בפרט: לפאר ולשכלל את מקדש אלהים זה, את הארץ שנתן לבני אדם לעבדה ולשמרה, והם קבלו אותו בהבנה להרבות שפיכות דמים, דמי קדושים וטהורים, ולהראות בפועל שתפקיד האדם הוא לטרוף ולשדוד ואמתלא מצאו להם – המנדט…
אנכי אינני רוצה להעמיד אותם על טעותם. בשביל זה בודאי לא תועיל המלה הכשרה הנדפסת בעברית. היא אולי תועיל בזמן מן הזמנים, כשרעיון העבודה, הממלאה עכשיו את לבות צעירינו, יחדור גם אל תוך הפנות החשכות של הערבים. אבל – אראנו ולא עתה. אשורנו ולא קרוב!
אחת היא מה שלבי אומר אל עצמנו: אל פחד! המלה “פחד” צריכה להיות נמחקת לגמרי מתוך המלון שלנו, מתוך כל חדרי הלב. גבורה עקשנות יחד עם מתינות בכל הדרכים שאנו הולכים. הולכים אנו ביד רמה לקראת החיים, אבל לקראת המות גם כן אנו יכולים ללכת. על הארץ או מתחת לארץ – כמו שאמר אחד מחובבי־ציון הנאמנים – אבל ממנה לא נזוז. זאת היא החלטתנו האחרונה.
קונטרס, ער“ח אלול תרפ”ב