לוגו
העבודה והעובדים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

דרכי החיים אינם רפודים שושנים, זוהי אמת נושנה, כל שכן לבני ארץ־ישראל, השואפים לחיים ישרים, וקל וחומר בנו של קל וחומר לעובד היהודי בארץ־ישראל! כמה חתחתים נפגשים לו על דרכו, כמה קוצים מכאיבים, וכמה חיות רעות אורבים לו על כל צעד ושעל. הדרך בעצמה אינה סלולה לגמרי, בסכנת נפשות צריך לסול אותה בתוך הישימון, בלי כל הכנה והכשרה מוקדמת. מעולם אחר בא העובד וכאן בארץ־ישראל, צריך לשנות את כל ההרגלים שנעשו לטבע שני, להתחיל הכל מבראשית, לשדד – אם אפשר לומר – את כל מערכות הטבע. ולהיות פתאום ליוצר, למסור את עצמו כולו לעבודה כשרה, לעזוב את כל שמחות הכרך המזויפות והמתוקות כסאכארין, ולשמוח רק בשמחת היצירה.

קשה הוא השינוי הפתאומי הזה מצד עצמו ובפרט, כשחיות רעות אורבות על דרכו בצורת ערבים אפנדים, מסיתים ומדיחים, ומה שגרוע יותר בצורת יהודים טפילים, החיים על השנוררות או סתם על המקורות הגלותיים של סחר־מכר, והמביטים בעין רעה על היהודים הצעירים הבאים לעבוד את הארץ ולסול דרך לישרי לב, שיוכלו לחיות מפרי עמלם.

ומאין ישאבו צעירינו, סוללי הדרך, כוח לעבודתם הקשה?

* *

מת עלינו חברנו, א. ד. גורדון.

הוא צוה שלא יכתבו עליו כלום במשך שנה… “אל המת – הוא כותב – צריכים להתיחס כמו אל סוד עולמי ואם רוצים לכבדו, אין לו כבוד אלא בשתיקה. יתיחד לו כל אחד בפינתו בסתר נשמתו, יהרהר או יבכה “במסתרים”… האם זה לא די?”

זה לא די! אענה אנכי אחריו בהחלט.

לגועל נפש המה לי ה“אזכרות” הפורמליות עם הכבוד בקימה ועם ההספדים הבנליים, עם כל שיקוציה של החברה הליברלית שקבלה מהאירופיות המזויפה עד היסוד. מכל אלה בודאי יפה השתיקה, אבל פה שאלה אחרת, לגמרי אחרת…

אלה הצעירים, שמפקירים את עצמם בעד בנין ארצנו הנשמה, יפה להם אם יראו לפניהם דוגמא של מסירות נפש שלמה, של ישרנות בלי גבול, של נדיבות שאין לה שיעור, של הבנה עמוקה בכל צדדי השלילה, של עין בהירה, החודרת לתוך תהום הנפש, של השתתפות בצער העבודה והרגשת אהבה ורחמים גדולים לצעירים העובדים, וביחד עם זה להיות תמיד מוכן לעודד, לחזק, לשמח, שלא תרפינה הידים הרפות.

כמה יכולה דוגמא זו להביא ריוח והצלה ממש לכמה צעירים, הנופלים תחת כובד משאם!

אלה שידעו את א. ד. גורדון, ובאורו התחממו, אלה יכולים אפילו לשתוק, את דמותו שלו ישאו בסתר לבם תמיד, אבל אלה שלא ידעו אותו, להם לא תועיל השתיקה.

לא די בשתיקה, אחי היקר, לא די!

אבל אתה גזרת ואני נכנע.


קונטרס, אדר תרס״ב