האסונות של איבוד עצמו לדעת בארץ־ישראל נעשו יותר מדי תכופים…
הגורם לזה הוא בכלל קושי החיים, קשים הם החיים ביחוד לצעירים שבאים לעבוד את בנין העם והארץ. והשאלה היא: במה אפשר להתגבר על הקושי הזה?
כל זמן שיש תוכן בחיים אין מקום לאיבוד עצמו לדעת.
ואפילו אם החיים קשים מאוד, הפגעים מרובים, אבל כל זמן שיש איזו נקודת תקוה מאירה, האדם בורח מהמות.
אצל המאמין באלהים תוכן חייו הוא עשיית רצונו של הקב״ה שבידו נפשות החיים והמתים. הוא לא יחת מפני הקושי שבחיים. “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”. ואולם גם האיש שהאמונה באלהים רופפת בידו, אם איש מוסרי הוא גם כן יוכל להתגבר על הקושי שבחיים…
אפשר לומר בודאות גמורה שאין אדם מאבד את עצמו לדעת אלא מתוך שבוש המחשבה. הנני זוכר מעשה שצעיר אחד אבד את עצמו מפני שהמורה העמיד לו ציון רע. הצעיר הזה העמיד לו בשגיאה את תוכן החיים בקבלת ציון טוב או מספיק, ואם נאבד הציון הטוב, אז כבר אין תוכן לחיים. וכמו שטעה הצעיר הזה בחשבו תוכן חייו ציון טוב, כך טועים רבים ממאבדי עצמם לדעת, שחושבים את תוכן חייהם בענין אחד מוגבל; וכשהענין הוא אבוד, אז אובד עמו בעיניהם טעם החיים.
השיבוש היותר רע הוא אם האדם מציג במרכז הכל את האני שלו וכשאני שלו נפגש על כל צעד בפגעים רעים יש מקום להוציאו מדעתו ולהביאו לידי איבוד עצמו לדעת. “כשאני לעצמי מה אני”. אמר לפני אלפים שנה הלל הזקן. הקיום של האני הפרטי הוא כל כך עלוב עד שבאמת אין טעם בחיים, את החשבון המפורט כבר עשה קהלת ושופנהויאר… אבל מי שאינו חושב את האני הפרטי למרכז, הוא ימצא תמיד טעם לחייו, ובפרט צעיר ארצישראלי שקבל על עצמו עבודת העם, עבודת הגאולה. אכן גאולתנו נגלית במידה זעומה, ובכל זאת הלא יש איזו גאולה, בכל זאת איזו קיבוץ – ואפילו אם הוא קטן – אוזר שארית כוחותיו ובונה את קנו ההרוס על אדמתו, על אדמת אבותיו, איך אפשר לעזוב פתאום את העמלים ולהשתחרר על ידי המות?
אם אנה קרנינה מאבדת את עצמה זהו עוד מובן. הן חייה שלה וכל הסביבה שלה מות הם. חיים של חמסנות, של בטלה, חיים של זוהמה. נוח להם ולעולם שיפרדו ולא ישחיתו את השאר בצחנת־רקבונם. אבל צעיר או צעירה שעובדים בארץ־ישראל עבודה כשרה, למה ימאסו הם בחייהם, ואפילו אם הם קשים מאוד?
עוד שיבוש אחד יש בדעת המאבד עצמו לדעת, שהוא חושב שהחיים שלו הם רכושו הפרטי, ואין למי שהוא לחוות דעה אם לשמור עליו או להפקירו. הדבר הוא לגמרי לא כך, לכל אדם קשורים בנימים נפשיים הרבה נפשות שמחוץ לו. נפשות הוריו שסבלו הרבה צער עד שגדלוהו, נפשות קרוביו ואוהביו וגם נפש העם כולו, שקיומו תלוי בקיום הדור הצעיר. וכשהלה מאבד עצמו לדעת הרי הוא כורת ביד אכזריה את כל הנימים הדקים האלה המקשרים אותו אל הוריו, אל משפחתו, אל עמו; הוא פוצע פצע עמוק ונורא בהרבה לבבות. הכי יש דבר אי מוסרי יותר גדול מזה?
יש שמאבדים עצמם לדעת מפני שבושי היצר המיני. כשיצר המין נעשה למרכז החיים, הריהו גורם ליסורים גדולים, עד לידי איבוד עצמו לדעת.
ביחוד קשה הוא המצב עכשיו, בשעה שאנו עומדים על סף שחרור האשה, והיחסים בין שני המינים נעשו יותר חפשיים ממה שהיו בדורות הקודמים, ועוד לא נמצא הריגוליאטור שישמור על שיווי המשקל, שלא תתפרץ התאוה ותעשה שמות.
ולפיכך חייבים הצעיר והצעירה להתרגל יותר בחשבון הנפש. כל צעיר שיש רגש אדם בקרבו חייב להזהר בדבר הזה שלא ישפיל את כבוד האדם שבו וכבוד האדם שבאשה. צריכים לדעת מראש, שפתרון לא נכון של הפרובלימה הזאת יכול להביא לידי אסונות נוראים. אל נא ימשכו לבות הצעירים אחרי נביאי הזימה! ואל יאבדו צעירינו את נפשם ונפש אחרים. חשבון הנפש! ויראו כי עוד לא פס תוכן החיים. כי עוד יש דברים חשובים אשר בשבילם כדאי לחיות.
איבוד עצמו לדעת נעשה מתוך רצון כביר, רצון יוצא מהכלל. ישתמש נא האדם ברצונו הכביר לחיים ולא למות.
קונטרס, אייר תרפ״ג