ראשית החורבן היתה מפני שאנשים פרטיים מישראל – הורקנוס ואריסתובל – שכל אחד מהם חשב בודאי שעמו הצדק וחברו הרשע, מבלי יכולת להתפשר, קראו לפומפיוס הרומאי שהוא יהיה הדיין להצדיק הצדיק ולהרשיע הרשע.

והוא הכריע: את שניהם שלח לעזאזל, ואת ידו הכבדה שם על יהודה להחריבה.

והדבר הזה נשנה, הולך ונשנה בתקופה הארוכה של חורבננו, מאז ועד היום הזה…

הפועלים היהודים אמנם יכולים להשתוות ביניהם. הפועלים המזרחים אינם רוצים להתאחד עם שאר אחיהם העובדים גם בדבר שהם כולם מעונינים לכאורה יחד במידה שוה, למרות שכלל גדול הוא “אין בודקין למזונות”, ובפרט אחרי שכולם באים לשם תכלית אידיאלית לבנות את הארץ בזעת אפם. ואף על פי כן השטן מרקד: הפועל המזרחי עושה לו הסתדרות מיוחדת. לא רק לעניני־הדת. אלא גם לעסקי קבלנות. ואם יש בקהל העובדים שאינם מהסתדרות המזרחי רעבים ומחוסרי עבודה – הלא הם אנשי הפקר, מסוג “מורידין ולא מעלין”, ומכל שכן שאין נזקקים להם לזונם ברעב.

והצד השני, הפועלים של הסתדרות העוברים הכללית, טוען: יהודים אנו כמוכם, פועלים אנו כמוכם, ובשביל הגנת העובד והצלחת העבודה, אי אפשר שאתם, הפועלים המזרחיים, תבנו לכם במה לעצמכם ושלא תשתתפו בצער כלל העובדים, ותבואו עוד להתחרות בנו ולהכרית את הפרוסה הדלה מפינו.

ובכן אלה אומרים שזהו עסק פרטי שלנו ואין לאחרים להתערב בזה, ואלה אומרים הרי זה כאותו שקודח חור בספינה ואומר: הלא במקומי אני קודח ואין לאחרים להתערב בזה (מדרש). זה עומד על דעתו וזה עומד על דעתו, והמריבה אינו פוסקת. ומה עושים דַבָּרינו? שולחים אחרי גויים, והם מאהבתם לישראל, מכים ופוצעים את כולם, מבלי הבדל בין צדיק לרשע, זכר לחורבן.

יהודים רָבים ומתקוטטים, וגויים מכים ופוצעים.

פועלי המזרחי! אתם באים לבנות את ארץ־ישראל ברוח הדת. עפר אני תחת כפות רגליכם!… בכל ישותי אני מרגיש שבלי רוח התורה שלנו, שיסודה הוא “ואהבת לרעך כמוך”, בלי אהבה ואחוה אמתית, הנובעת מעומק הלב העברי, ארץ ישראל לא תבנה. והאהבה והאחוה הזאת מוכרחת להתפשט לא רק על כתה זו או על כתה אחרת אלא ראשית כל על עם ישראל כולו, וגם על כל העמים, אפילו עובדי עבודה זרה. ואם במידת האהבה, מוכרחים אנו מפני טעמים שאינם תלויים בנו, להצטמצם בהיקף של עם ישראל בלבד, אבל משנאה צריכים אנו להתרחק אפילו במה שנוגע לעם אחר. זהו היסוד של תורתנו. ומי שאינו שם על לבו את יסוד התורה עליו נאמר: “וי למאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד”. מה יועילו כל דקדוקי המצות אם העיקר חסר מן הלב? ואיך אפשר שארצנו תבָּנה אם כל אחד ישים לב רק להפרט שלו, לפרט היחיד או לפרט הכתה?

ובכלל איך אפשר לפועל כשר, העובד עבודה בשדה, בזעה, בעמל, בתמצית דמו, איך אפשר שהוא, הפועל, יהיה רחוק מחברו, שגורל אחד לשניהם? ואל מי יהיה קרוב? אל השבֵעים השאננים? כלל גדול הוא: הרעב אינו חבר לשבֵעַ. לא מפני שהשבע רע הוא מטבעו, אלא מפני שהשובע אינו יכול להרגיש בצער הרעב. הוא אינו יכול להבין את כל הקושי שיש בחיי העובד, ביחוד בזמן הזה, שהוא נמצא בשפל המדרגה וניתן למרמס לכל רגל מעַול וחומס. והנה אתם, הפועלים המזרחיים, מתרחקים מאחיכם שגורלם גורלכם, מפני שנראה שכך יותר נוח לכם. אבל זוהי טעות גמורה, ואני בטוח כי מהרה תעמדו על טעותכם. ואם היום אתם קרובים למלכות – מי יודע מה ילד יום? ואם גם לאורך ימים תתגברו – וכי יש בזה משום אידיאליות דתית אם היא מוגנה ע״י מקלות שוטרים? ומה תרויחו בזה? עולם הזה? בזה כבר קדמוכם אחרים, והם לא יתנו לכם להציג כף רגלכם על ספו. ועולם הבא? אותו אי אפשר לנחול אפילו בכוח המשטרה המעולה.

אם לדת אתם חרדים, השתדלו לאַהֵב אותה על ידי מעשים יפים, ע״י העמקת רגש האחוה והרחמים והשתתפות איש בצער רעהו. הרבו אור תורה במעשים טובים, ובזה תקדשו את שם הדת ואת שם ארץ־ישראל, שהקב״ה זיכה אתכם להשתתף בבנינה.

ברוסיה היתה חבורה Социалисти союза русского народа.

בודאי ששמה יעורר גועל נפש לכל יודעי דרכיה. יסודה היתה שנאה וקנאה והשתמשות בנַגַייקות של הקוזקים.

אנו בדרכיהם לא נלך.

אהבה, אחוה, שלום ורחמים אלה – הם היסודות שעליהם נבנה את בנין ארצנו, יסודות הסוציאליות שלנו.

ורק בזה נקים את ההריסות, נרפא את החורבן.

קונטרס, ד׳ אב, תרפ״ג