(לכ"א סיון, בשנה השניה לפטירת זאב ברזלי)
ישנם בינינו סוציאליסטים (בודאי במספר מועט), החושבים שאין בין בעלי הרכוש המנצלים ובין העובדים המנוצלים, אלא שהמנצלים רוצים עד כמה שאפשר לתת לעובד פחות ולקבל ממנו עבודה עד כמה שאפשר יותר, והעובד המנוצל רוצה להפך: לתת עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר.
רק בזה נבדלו שני המעמדות זה מזה ולא יותר. ולפיכך אין לו לעובד, ולא צריך שתהיה לו, מטרה אחרת אלא להיטיב את מצבו הכלכלי, ולא שום שייכות למטרות אחרות ולטובת הכלל…
אכן, אם דברים שכאלה נשמעים מפי “בעלי נכסי דלא ניידי”, זה מובן וטבעי. “בעל נכסי דלא ניידי” רואה בהתחרות חפשית זו לא רק זכות משפטית, אלא גם התגשמות של אידיאל החרות: יתפוש כל אחד בגרונו של חברו, וכל דאלים גבר – “עלמא דחירו!”
אבל כשאנו שומעים דברים שכאלה יוצאים מפי סוציאליסט כביכול, הם פשוט מעליבים. הם משפילים את ערך הסוציאליזם, שהוא אידיאל אנושי, ומעמידים אותו בשורה אחת עם הפרינציפ של “בעל נכסי דלא ניידי”, שגם הוא חושב לעיקר העיקרים הטבת מצבו הכלכלי.
למי שיש עינים פקוחות ולב לא מטומטם הוא רואה בשאיפת העובד בכלל וביחוד העובד העברי בארץ־ישראל לא רק הרצון להיטיב את המצב הכלכלי של העובד – אכן, גם זה דבר חשוב, כמו שנאמר להלן – אלא הרמת קרן העבודה, הרמת הערך האנושי שבעבודה. כל אדם חייב לעבוד עבודה כשרה ויוצרת. ומי שאינו ניזון מעמלו הכשר, הריהו טפיל ואינו אדם כלל. הרי שעצם העבודה הכשרה היוצרת כשהיא לעצמה ערכה גדול מאוד וחובה אנושית שאסור לזלזל בה ולהעריך אותה בפּרוטות, שרגילים לקבל בעדה בשוק. כתיבת־התורה משתלמת בפשיטי דספרא, אבל התורה בעצמה חשובה לאין ערוך מכל הזוזים שמשלמים בעד כתיבתה.
תקות העובד היא, שכל האנושיות – וביחוד עם ישראל – יהיה כולו לעם עובד. “ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. הטפילים המתפרנסים מעמל אחרים יסופו מעצמם, כי כל אחד יחשב לבושה ולחרפה אם אינו עובד עבודה כשרה. זוהי תקותנו ולזה אנו שואפים.
ובהתאחדות הפועלים אני רואה לא רק התאחדות לשם מלחמה בעושקי שכר העובד – אף־על־פי שבלי זה, כמובן, אי אפשר – אלא התאחדות של אחוה, של חסד ורחמים, של עזרה הדדית. זוהי לא התאחדות צבאית בשביל הנפת חרב, לא התאחדות של “בעלי נכסי דלא ניידי” וכל מיני טרוסטים, אלא התאחדות של אהבה ורחמים – אידיאל אנושי טהור ומרומם את הנפש.
וביחוד גדולה ורוממה היא העבודה של העובד העברי בארץ־ישראל. כאן, מלבד אלה הרעיונות המשובחים שאצורים בתוך חובת העבודה הכשרה, היוצרת, יש עוד אידיאל גדול של תחית עם תרבותי עתיק על אדמת אבותיו.
הבוגדים שלנו, היבסקציה שברוסיה, מלעיגים עלינו. הם, האוחזים בכנף בגדו של הפרולטריון הרוסי שהממשלה בידו, חושבים שמותר להם לעַפֵּר בעפר נגד כל אלה שיש להם צרכים רוחניים, ושכל זמן שהצרכים הרוחניים אינם מתמלאים, אינם יכולים להסתפק כמוהם בּפַּיוֹק (מנה) שהם מקבלים בעד עבודתם היפה – להעליל על הציונים. אולם העובד העברי בארץ־ישראל לא יחת מהמלעיגים עליו. לבו לב טהור ונאמן. הוא מכיר בעומק נפשו שהוא בן לעמו ונכון למסור את נפשו בעד תחיתו. והוא יבוז בשאט נפש לכל אלה שיבואו להוריד את ערך האידיאל הזה לבקשת הטבה חומרית.
אמנם הטבת המצב הכלכלי של העובד הוא גם כן דבר גדול וחשוב מאוד. אינה דומה הטבת מצבו הכלכלי של העשיר שאינו מסתפק בריוח של חמש לירות ליום ומבקש עשר לירות ולא איכפת לו אם יקבלן מזיעת העובד ומדמו. הטבת מצבו הכלכלי של העובד היא שאיפה לא לחיי מותרות, אלא לחיים אנושיים, שיהיה בו כוח לעבוד ושלא ירד למדרגת בהמה שאין לה בעולמה אלא מעט המספוא שבאבוס ועבודת פרך כל הימים.
כן, הטבת המצב הכלכלי היא חשובה מאוד, אבל לא זהו העיקר.
למופת יכולים לשמש לנו חיי זאב ברזלי ז״ל. כלל לא לשם הטבת מצבו הכלכלי הוא בא לארץ־ישראל, אלא לעבוד בחומר ובלבנים. הוא היה בן עשירים מפונק, חכם ומפותח ויודע היטב להבחין בין טוב לרע. אבל בו היתה רוח יתירה ולב עברי. הוא ידע שצריך סוף סוף להפוך את עם ישראל העוסק בגולה בסחרנות לעם עובד בארצו. הוא בקש להרים את קרן העבודה, את קרן עם ישראל, את קרן תרבות ישראל, ועלה לארץ־ישראל לעשות חובתו במסירות נפש ממש, מבלי לחשוב חשבונות הפרוטה.
וכך עושים ויעשו כל אלה הבנים הנאמנים ־־ הסוציאליסטים שיש אלהים בלבם ונפש יהודית.
קונטרס, סיון, תרפ"ד