לפני מונחת פתקה כחולה, שעליה נדפסו הדברים האלה: “עובדים צעירים! הספחו לשורת הנוער העובד העברי שעל יד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים ויחד נלחם את מלחמתנו במנצלים”.
הנוער העובד קורא את חבריו למלחמה.
אגיד את האמת: לא כך תארתי לי מלפנים סדרי חיינו בארץ־ישראל. לא חשבתי שכאן יחלק העם למעמדים ושתצטרך להיות הסתדרות חזקה של העובדים העברים וביחוד הסתדרות הנוער העובד…
לא פיללתי…
חשבתי: לארץ־ישראל הלא עולים אלה שחיבת ציון שוכנת בלבם, חיבת ציון ממש, לא בתור פרַזה נבובה ולא בשביל כבוד גבאות, אלא לבנות את העם ואת הארץ. מי יקדיש לזה כספו ומי שריריו, וביחד יחיו את הנשמות, יקימו את הנהרסות. מטרה אחת ומשאת נפש אחת לכולם. ומובן מאליו שאלה שיש אמצעים בידם ידאגו בשביל העובד שמקדיש את שריריו לבנין הארץ, שלא יתנונה מחוסר מזון, מחוסר דירה, מחוסר תנאים היגיניים. הלא יודע הוא בעל האמצעים הכספיים, שההמון העובד הוא רכוש הלאום (מלבד מה שהוא אדם ואח עברי), וצריך לשמור עליו ולא לזלזל בו כאותם השרלטנים המבזבזים את רכושם עד שיצטרכו לבריות…
והנה אני רואה שלארץ־ישראל באים יהודים, אולי גם חובבי ציון, אלא שחיבת ציון שלהם היא ממין גרוע מאד. הם חושבים שדי בשבילם אם הם עלו לארץ־ישראל והתישבו בה. בזה קיימו כבר את הכל. וכשהם יושבים בארץ־ישראל מותר להם לנצל את העובד העברי, להשפיל את כבודו ולבזבז את האינבנטר החי הלאומי (סלחו בעד גסות הביטוי, רוצה אני שיבינו אותי) בזבוז שַרְלַטַנִי…
והעובדים מוכרחים להסתדר ודוקא בהסתדרות חזקה לעמוד על נפשם, כמו שנוהגים בגולה. כי במקום שיש דררא דממונא שם פוסקת חיבת־ציון; מפני הריאליות של הפרוטה מתנדפת הרוחניות כליל…
שמא תאמר מבינים זאת המעולים שבחובבי ציון שלנו ונותנים הם לכל הפחות תוקף להסתדרות העובדים שמגינה על עצמה, את ההסתדרות שבפרוטותיה האחרונות הקימו מוסדות גרנדיוזיים, שהציונים בעלי הרכוש לא חלמו עליהם מעודם, חושב אתה שהם שמחים על הצלחת ההסתדרות של הפועלים שהראו כבר כוחם בבנין הארץ… חלילה! הטמטום גדול כל כך עד שרואים בהסתדרות העובדים רק רעה רבה (כנגד מי?), מהרסים ומחבלים, שצריך להלחם נגדם ולבטל את הסתדרותם… ואז… אז הכל יבוא על מקומו בשלום. מי שירצה יפשוט ידו ויבזבז את האינבנטר החי הלאומי ויעשה אותו כעפרא דארעא. ולא יהיה נודד כנף ופוצה פה…
וכשועד הקהלה צריך לבנות בית אינו רוצה למסור את הבנין בקבלנות להסתדרות העובדים, שמא בזה יחלק כבוד להסתדרות. וזה אסור לחלוטין. צריך לתת את העבודה לפועלים מסכנים ומטומטמים, שאינם יודעים מה זה ארגון ולמה צריך ארגון, הועד יהיה למופת לאחרים לזלזל בכבוד הסתדרות העובדים ולמנוע מהתקשר עמו בחוזה.
וזה עושה לא מאן דהוא, אלא חובב ציון ותיק, ובודאי בגולה ידע להוקיר את העברי העובד בארץ־ישראל, ובודאי שרצה בטובתו, אלא אוירא דארץ־ישראל כל כך החכים אותו עד שאבד ההגיון הבריא, ונוסף גם הוא על שונאי הסתדרות העובדים.
והנה הנוער העובד גם הוא צריך להסתדר, גם הוא צריך להלחם. עוד טל הילדות על עיניו. והוא כבר טעם את טעם העבדות, טעם הסבל הנורא להיות מנוצל; הוא עובד שתים־עשרה שעה ביום, ניזון בפרורים, שומע חרפות ואין לו פנאי לשאוף רוח, להשתלם. נגדרו בעדו מסלות החיים ואין לו דרך אחרת אלא להלחם…
והלב כואב מאד על הדבר הזה. לא הייתי רוצה שהנער העברי באביב ילדותו יהיה כבר מלא ארס של שנאה למי שהוא. חשבתי שכאן בארץ־ישראל יהיה הנוער העובד נשוא על כפים. הן הוא תקות העתיד שלנו, הן רק בו תבטח האומה, כי יכיר את מעלת ארץ־ישראל ועם־ישראל, ושהוא גם יראה בנחמת ציון. ופתאום גם הוא מתכונן למלחמה… אי אפשר עוד לסבול. ותחת אהבה לבו מתמלא שנאה לעושקים. למנצלים…
אילו היו אחינו היושבים בארץ חובבי־ציון באמת לא היו נותנים לנוער העובד להיות משועבד ומדוכא תחת ידים גסות. הם היו מוצאים תחבולות להגן על הילד העובד. יש ויש אמצעים לזה אצל אנשים קולטוריים בעלי לב, ובפרט אצל חובבי־ציון. ואיך אפשר לחובב־ציון להיות אדיש לגורל הנוער העובד?
אבל הנה באה המציאות והרסה את האילוזיה שלי. העובדים מוכרחים להיות מאורגנים בהסתדרות אחת חזקה כברזל, והנוער העובד גם הוא מוכרח ללכת לעת עתה בדרך זו, כי אם הם לא ידאגו בשביל עצמם, אין מי שידאג בשבילם…
אבל האהבה מאין תמצא? ואיך אפשר לבנות משהו בלי אהבה? ומה יהיה גורל הנוער היקר העובד אם לא ידע, חלילה, בָּשְׂמֵי האהבה?
ואצל מי ימצאו את האהבה אם לא אצל חובבי־ציון?
איפה אתם, חובבי־ציון, איפה אתם ואיפה חיבתכם?
קונטרס, טבת תרפ״ה