עוד שנה עברה מעת פטירתו של אהרון דוד גורדון – זו השנה השלישית.
לא בשביל להתאבל עליו באתי להזכירו הפעם, אלא להפך: נעים מאד לדבר על אהרון דוד גורדון, היחיד והמיוחד שבקהל העובדים. בשעה שאתה מדבר על אדם שכמותו, הנך מרגיש שבמדה ידועה הנך מתקרב אליו ומה נעימה קרבת טהור־נפש שכזה!
לא לחנם היו זקני החסידים אוהבים להשתעשע בספורי מעשיות של הצדיקים והחסידים שהלכו לעולמם. גם לא להתאבל היתה כונתם. המגיד ממזריטש כתב בצואתו מפורש שביום הפטירה שלו לא יתאבלו, אלא יעשו סעודה. רצה הצדיק הזה שהחסידים בזכרונם ישמחו על שהם מתקרבים אל נשמת הצדיק, שהיא מעוז ומשגב לכל הדבקים אליו, כל חד לפום שיעורא דיליה.
ומעלתו החסידית של אהרון דוד גורדון היתה השמחה שהיתה שרויה בו. למרות כל היסורים והמכאובים, פגעי משפחתו ופגעי חבריו בעבודה – השמחה לא פסקה ממנו.
וזו לא היתה שמחה של אופטימיסטן גרידא, שהעתיד המזהיר משחק לפניו ושאליו הוא מכון את צעדיו בדרך המלאה חתחתים, לא זו בלבד היתה שמחתו. אלא הוא היה שמח גם בהווה. הוא ראה בו כל כך הרבה ניצוצות של אושר, עד שגם בשבילו בלבד היה כדאי לסבול, כי במה נחשבו כל היסורים נגד האושר הגדול שלנגד עיניו עכשיו.
הוא אהב את ארץ־ישראל לא בתור ארץ מולדת סתם, אלא בתור ארץ הספוגה אור עליון של הנבואה, ארץ האבות, הנביאים והחכמים, גדולי הדעה וגדולי המעשה. והוא הרגיש בכל עת ובכל רגע שהוא בארץ־ישראל. הרעיון הזה די היה בשבילו למלא את לבו תמיד שמחה אין קץ.
ויחד עם זה העבודה היוצרת היתה לו לאידיאל נשגב, אידיאל מוסרי, שמשמח תמיד את הלב. כל מעשה, כל תנועה שהוא עושה הוא מפרה בה ויוצר. האדמה היקרה, העזובה, הנשמה מטוהרת בעבודתו מהיבלית האוכלת אותה, והנה היא עדורה במעדר, נטועה עצים, זרועה ירקות, ואהרן דוד מרגיש כי גם הוא מטוהר מכל מיני הגלות, מכל הפסולת של ההשחתה העירונית, והוא מתעלה ומתקדש.
והוא היה גם גדול באינטלגנטיותו. הוא איש הספר, יהודי עמקן וקולט פניני מחשבה מספרות עמו וגם מהספרויות העולמיות: מ“חובות הלבבות” ומטאגורה, מהרמב״ם ומטולסטוי, מר׳ יהודה הלוי ומגיתה – מכל המקורות ידע לספוג מה ששייך לשורש נשמתו.
ומי שיש לו רכוש רב שכזה איך לא יהיה תמיד שמח וטוב לב?
זוהי שמחה של מצוה, מעין עדנים שאינו פוסק.
ואנו, הדלים והאביונים, מזכירים את שמו של אהרן דוד גורדון ושמחים, שאנו דבקים בו דבקות כל שהיא, שאם גם אין אצלנו העושר הגדול שבו חוננה נשמתו הברוכה, אבל אנחנו אוהבים אותו, מוקירים אותו ואנו מרגישים כי אהבה זו היא גם כן סגולה יקרה ומשמחת את הלב; משמחת עד לידי דמעות…
אהרן דוד גורדון היה אומר: “מי שמוסר את נפשו הלא גם הוא נותן מה שהוא (עפעס – בלשונו הלועזית)”. ואני מוסיף: מי שאוהב את אהרן דוד גורדון נוחל גם כן משהו…
והמשהו הזה מי יודע ערכו!
קונטרס, תרפ״ה