קרוב יום הבחירות לכנסת ישראל.
השם הקדוש והיפה “כנסת ישראל” מכריח אותי לעמוד על טיבו, מהו הגרעין העיקרי של “כנסת ישראל”.
אי אפשר לומר שאלה הפרדסנים, שכל שאיפתם היא להרבות ממונם ע״י ניצול עבודה זלה וזרה – שאלה הם עיקר כנסת ישראל. חלילה! הם לא “כנסת” ולא “ישראל”, אלא “ערב רב”, שמרבים צרות לישראל.
עיקר “כנסת ישראל”, עמוד התוך, הוא היהודי העובד, היוצר ובפרט העובד בחקלאות, כי עליו נשען כל בית ישראל בארץ־ישראל.
היהודי העובד, היוצר, לא לעצמו הוא דואג, – אילו היה דואג רק לעצמו, היה מוצא די קומבינציות שיעבדו אחרים בשבילו כאן או בחו"ל – דואג הוא לכנסת ישראל ממש, לשלמותה, להתפתחותה, לתרבותה, להתערות בארצנו, להחיותה ולהפרותה.
לא לחנם מתנפלים כל צוררי ישראל מהגויים ומהיאהודים על העובדים העברים בארץ־ישראל ועל הסתדרותם – כי אמנם, טול העבודה העברית והסתדרות עובדיה, והארץ תשוב לשממותה.
ולפיכך, כל חובב ציון באמת הדואג לקיום כנסת־ישראל צריך לשים עינו ולבו להצלחת העובד, היוצר העברי, השם על שכמו משא הסבל הגדול של היצירה העברית בארץ־ישראל. אין כאן ענין של מפלגה, זוהי לא הסוציאליות בנוסח אירופה, זהו יסוד הקיום של העם העברי על יסודות הצדק הלאומי־האנושי.
וכשם שרבה מאוד העבודה לעובדים היוצרים המשקיעים את כוחם בבנין הארץ, כך רבה העבודה הרוחנית עליהם בשביל להכיר את כנסת ישראל – היא התמצית האידיאלית שהחיתה את עם ישראל בגלותו הארוכה שעליה מסר תמיד נפשו. צריך לעורר בלב העברי העובד את החפץ להכיר את עמו, להכיר את כנסת ישראל, לדעת את התמצית האידיאלית שבה ולהרתם בעולה של כנסת ישראל.
מאז התחילו בני ישראל להכיר את הסביבה הגויית ולנהות אחרי הספרות הגוית, הרבו להשליך שיקוצים על עם ישראל ועל תורת ישראל. כנסת ישראל היתה בעיני ה“נאורים” שלנו לזועה. הכל יפה מה שאצל הנכרים, הכל מכוער מה שיש בו מן היהדות.
אך העובד העברי בארץ־ישראל שנשתחרר מהשקפה הצרה של המתבוללים בעמי הנכר, הוא יכול לפתוח את עיניו ולראות באורה של כנסת ישראל, של האהבה והחמלה, של עזרה ההדדית, של קדושת המשפחה, של טהרת המידות, כל אלה שהם מורשה קהלת־יעקב.
ואפריון נמטי להאינטליגנציה שלנו מפרנסי התרבות של העובדים בא״י שמקרבים את לבות שומעיהם להכיר, מה היא “כנסת ישראל”, לאהוב את הטוב והיפה שהנחילונו אבותינו ולהיות מוצקים ואיתנים בהמשיכנו את שלשלת היוחסין שלנו.
והעבודה הזאת סוף סוף תביא ברכה גם לשכנינו הערבים ולאנושיות כולה. יראו, במה עסוקים היהודים בארץ־ישראל ויתלמדו לחקות אותם, יחדלו מצחצוח חרבות, משאיפת נקמה, משנאת עם לעם ואיש לחברו, כי קרוב יום ה׳, יום גאולת האדם, אותו “עלמא דחירו”, שאליו שאפו גבורי כנסת ישראל מאז ומעולם מעמקי מעמקים.
אין כנסת ישראל יכולה להתקיים אלא במקום שיש אהבת ישראל, שיש יצירת ישראל, יצירה גשמית ורוחנית מלאה ורוממה.
ומשאיפתנו זו לא יעצרונו כל המפריעים, נמשיך את עבודתנו, והאויבים סופם להיות לנו לאוהבים.
“דבר”, תרפ״ה