את חג הפסח העבר בליתי באיזה נקודות בעמק. ראיתי מה שראו רבים… את היצירה החדשה שיצרו חלוצינו על אדמת עמק יזרעאל השומם, את השדות הירוקים, את הנטיעות, הכבישים והבצות שנתיבשו, מעינות מים שמפכים ועוברים בארץ לברכה, ראיתי שיש אפשרות, כי יתאספו ארבע מאות איש בנקודה אחת ויחיו יחד בלי כפיה ובלי שוט, חיי אהבה ואחוה, חיי עבודה ויצירה, חיי סדר וסבל. ואולי זה הוא מהנפלאות היותר גדולות בחיי האנושיות כולה, ובפרט בחיי עם ישראל התלוש והנודד והבודד, שלכאורה כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ופתאום והנה נשתנה טבעם עד שכל אחד רואה את עצמו מקושר עם הכלל, וכל מה שהוא עובד, לא טובת עצמו הוא דורש, אלא טובת הקיבוץ כולו. וגם במושבים החדשים שבעמק, אפילו אלו שאינם קומוניסטיים, עזרה הדדית מקובלת במידה מרובה ואין צריך לומר שאין שום ניצול נוהג בהם, אחרי שאי ניצול הוא הפרינציפ הראשי שלהם. וגם זה ראיתי: הצריפים המדולדלים שהם מסתתרים בהם לשוא אחרי עבודתם הקשה ברוח קרה ובדלף טורד. בכוח לא אנושי מתגברים הם על כל הקושי והמפריעים העומדים לשטן על דרך התפתחותם. וכמה דואגים הם לדור הצעיר שעליו משליכים יהבם, שהמה ישלימו את הבנין הגדול הלאומי שאבותיהם מניחים לו את היסוד. צריך לראות את בית הילדים, את הסדר ואת הנקיון, את הטיפול הרחמני בכל הילדים מבלי הבדל. בעצמם לפעמים ירעבו ולילדים לא יחסר דבר. מי שרואה את כל אלה, יהיה הספקן היותר גדול, יתמלא אמונה ובטחון שסוף סוף יצליחו במפעלם ואת כל הקשיים ינצחו.
ורק מחשבה אחת מטרידה והיא מיעוט צנורי התרבות בכלל והעברית בפרט.
אחד מהמעולים של חלוצי העמק אמר לי: דע לך, כי זה זמן רב שלא קראתי ספר. אנכי שהייתי תמיד שונא את המספרים, מוכרח עכשיו להקדיש את הרגעים שנשארו ברשותי דוקה לסמני המספר, לבחון את עניני המשק, ואין פנאי לקרוא איזה ספר שהוא. זה הוא דבר מובן מאוד. אחרי יגיעה קשה תמידית אי אפשר לאדם, אפילו אינטיליגנטי, להשקיע את עצמו בקריאת ספר איזה שהוא. די אם קוראים את ה“דבר” וכדומה מן העתונות והעינים מתעצמות והתרדמה אוחזת בכבליה את גבור היום.
ויחד עם זה צריך לדעת שלא כל הספרים והעתונות שלנו מגיעים לידם בזמן הקשה הזה. כפי שידוע אין יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים משגת לקנות ספרים חדשים. ואין צריך לומר שאין ועדי הקבוצות והתושבים יכולים לרכוש להם את הספרים החדשים. וכך הולך ונסתם בפניהם הצנור התרבותי של ספרותנו, שגם היא אמנם לא עשירה ביותר.
אכן אינני ירא מפני ירידת הדור הנוכחי. אצלו יש כיוון ויש דרך שמביאה אותו לידי שלמות נפשית, העבודה כשהיא לעצמה וביחוד לבנין עם ישראל בארץ־ישראל נותנת סיפוק גמור בעד כל הסבל וקשי העבודה. אבל מה יהיה עם הדוד הבא, שלא ידע את עקת הגלות ולא את צמאון הגאולה? הדור הבא אפשר שלא ירגיש את מתיקות הנצחון שאבותיו נחלו במלחמתם הקשה. האידיאל שהוא עכשיו מעודד ומחשל את העובדים אפשר יהיה בעיני הדור הבא כדבר של מה בכך. מה יחזק אותם שלא ירדו, שלא ישתפלו בחיי חולין, בחיי עבודה סתמית שאין בה מניצוץ השבת?
ולא צריך לשכוח כי הכרך בקסמיו יתחיל למשוך אליו את לבבות הדור הצעיר לקראת חיים “קלים ונעימים”. הרשע ישאל את הקושיא: מה העבודה הזאת לכם? בואו אחרי העירה, ושמה תלמדו לשפוך מן הנבוב אל הריק ולקבל שכר הגון ותתענגו שם על מוקיוני בלפוריה ושייקה פייפריה. ומה נשיב על שאלות הרשע?
“דבר”, תרפ״ו