הרעיון הציוני הולך ומתפשט בין העם העברי. אם נשוה את ראשית תקופת חבת־ציון, שהיתה נחלת יחידים, אם אפשר לומר – נחלת משפחה של ידידים קרובים, עם הכנסה של איזו אלפים רובל בשנה, לעומת הציוניות של ההווה עם האפרטים הגדולים, שהכנסותיהם עולות למיליוני לי״ש, בודאי שצעדנו קדימה, צעד גדול ובטוח, ושיבת ישראל אל ארצו ההיסטורית חדלה גם כן מהיות אילוזיה של אידיאליסטים בודדים, כבר תפסו המתישבים מקום חשוב בארץ־ישראל גם בעיר גם בכפר, בחקלאות ובתעשיה. ואף־על־פי־כן עדיין יש איזה דבר דוקר בלב והאוזן מקשיבה להֶמְיַת כנסת־ישראל, זו נשמת האומה – לאמר: הרעיון הקדוש והנשגב הזה עוד לא חדר לתוך לבבות העם כדבעי, ואלמלי היה העם חדור ברעיון הזה, כי אז היה מצבנו אחר לגמרי, ולא היה מקום לאותה ההתלבטות שעסקני הציוניות מתלבטים בהשגת הכספים הנחוצים מאוד לרכישת קרקע ולישוב החלוצים, ולא היה מקום לבזבוז נפשות יקרות המתנונות באין עבודה, באין אוהל למשכן, באין לחם. והעינים רואות שיש בארץ־ישראל מקום לעבודה, יש אפשרות לתקן הכל, ורק מחסור הכספים בעוכרינו. ואם היה העם חדור ברעיון הציוני, אם היה מרגיש תמיד שכל הישועות והנחמות, – כמאמר ר׳ שמעון בן לקיש – צריכות לבוא רק מציון, שכל זמן ציון שוממה ועזובה מבניה אין תקוה לכל עם ישראל לחיות חיי עם לפי רוחו ולפי כבודו – אז לא היה מחסור בכסף ומה שיותר חשוב, אז היה העם מאוחד עם הציונים והציונים עם העם בקשר נפשי אמיץ ומנצח את הכל.
ומפני מה אין הרעיון הציוני מושל בתקיפות גמורה בלב העם?
אכן זוהי חולשה של ההמון מאז ומקדם: וירא ישראל את היד הגדולה וכו׳ ויאמינו. אין ההמון מתפעל ומתרגש עד לידי “יציאת מצרים”, אלא כשהוא רואה לפניו נס גדול יוצא מדרך הטבע, אז הוא מאמין בה׳ ובמשה עבדו. אבל בזמן שאין נסים כאלה, בזמן שהכל מתנהג בדרך הטבע, בצעדים אטיים, אין מקום להתפעלות ואין – לצערנו צריך להגיד את האמת – מקום לאמונה. הכל נעשה בעיני ההמון אפור, חד־גווני, מצטמק ומתהפך לשבלון, ל“מהיכי תיתי”…
ועל זה ידוו הדוים: בתקופה שכזו לא היה צריך העם כולו בכל ארצות פזוריו לעמוד מרחוק ולבחון בלב קר מה שנעשה בארץ־ישראל ומה שצריך להעשות. לכאורה, אמנם, אין מעשה נסים בארץ־ישראל ואין ממה להתפעל ולהתרגש. קונים לפי היכולת אדמה, חורשים, זורעים וקוצרים, הכל כדרך כל הארץ. אבל מי שמסתכל בעין בוחנת יכול לראות גם במעט הזה שנעשה נסי־נסים: עם תלוש חוזר ומתערה בקרקע שלו, צעירים אינטיליגנטים, חסידים־חנונים מוסרים את נפשם על תחית עמם וארצם. מי שרואה בעיניו את המסירות הזאת, את ההתאמצות שאינה פוסקת, שהולכת ומתגברת, יבין שנסי־נסים נעשו עמנו.
הן לא אידיאליסטים בודדים הם חלוצי־ציון, אלא אלפים ורבבות, המַשקים בזיעתם ובדמם את רגבי עפרנו, וכי לא נס מן השמים הוא? וכי צריך לנס יותר גדול מזה שהוא לנגד עינינו? ואיך אפשר שלמראה כל הגדולות יעמוד העם מרחוק ולא יתן כוחו ואונו להגדיל את העבודה הציונית לכל סעיפיה?
ואמנם, דרישת הציוניות עכשיו היא יותר נמרצה מאשר היתה דרישתה לפנים. היא איננה יכולה להסתפק במה שהעם יושיט לח עזרה כספית כל אחד לפי מצבו, היא דורשת שהעם יהיה כולו חדור ברעיון הציוני, שנפשו תלהט בשלהבת יה לתחיתו ולתחית ארצו, שכל מה שנעשה בציון יהיה תמיד קרוב אל לבו, כאילו חלק מנפשו הוא, החלק היותר חשוב מנפשו, אז לעבודה הציונית תהיה מידה אחרת לגמרי, היקף אחר ועתיד יותר מזהיר ויותר קרוב.
פקח עיניך, עמי, וראה את הנסים והנפלאות שנעשים עכשיו והאמן כי יד ה', ימין החסד הרוממה, נטויה לעזרתך ולברכך בדרכך ציונה.
אדר תרפ"ו.