מספרים שר' ישראל סלנטר התודה לפני אחד מידידיו: לפעמים בשעה שאני מבקש לעלות על הבימה לדרוש, השטן מתיצב כנגדי ודורש חשבון: למה תלך לדרוש? להתפרסם אתה רוצה? לנחול כבוד? להתגאות על הבריות? ואני משיבו: אמנם בעל דין קשה אתה, אבל אני צריך לפרנסה… אין פרנסה אחרת, מלבד דרשנות…
ומיד כשהשטן שומע את השם “פרנסה” הוא מתהפך לאחר. – אם בשביל הפרנסה אתה הולך לדרוש, הוא אומר, הנני לעלות עמך על הבימה ואעזור לך לעשות מטעמים לקהל כאשר אהב… בשביל פרנסה הכל מותר…
אבל כשאני עולה על הבימה – סיים ר' ישראל – אז אני דוחף בכוח את השטן מכל המדרגות, ואני מדבר מה שישים אלהים בפי.
־־־־־־־־־־־
את הדברים האלה אני מזכיר לעצמי לפרקים כשאני יושב לכתוב. פניות שונות מתעוררות בלב הסופר, וביניהן גם תאות הפרסום, גם התקוה (על פי הרוב – כוזבה) לפרנסה וכו' וכו', אבל יש גם איזה רגש של חובה כלפי העם, לפזר את הערפל הסובב אותו, לעזור בחיפוש דרכים…
ואני תפלה: חנני, ה', ביטוי נאמן לאותו הרגש הטהור, המתאמץ לעלות ממחשכי הפניות, שאין כוח ביד הסופר להרחיקן; ואת הניצוץ הדל והחוֵר, שנוצץ בתוך נשמתי, תצרף אל הניצוצות הגדולים והקטנים של שאר עובדי הספרות הישרים, והיו יחד לאבוקה, לעמוד אורה, שיוליכנו אל התחיה ואל הגאולה.