קבלו בזה, ידידים, את ברכתי לאספתכם הכללית בארצנו המשוחררת. מצב בריאותי אינו נותן לי להיות נוכח באספתכם זו. אבל בכל לבי אני משתתף עמכם ומבקש הצלחתכם; ואני תפילה, שכמו שראיתי בצערכם בתקופה הקודמת, בעבודתכם הקשה, בענייכם ובכל פגעיכם, כך אזכה לראות בשמחתכם, בתקופה הבאה, כשהפועל החקלאי יחיה בארצנו חיים שלמים גופניים ורוחניים.
אנכי אינני מלומד בחכמת הכלכלה, אבל מה שבלבי אגיד לכם:
אין אני רואה כל תקוה לתחית עמנו בארצנו אלא בעבודה עצמית חקלאית, שתתן לעובדים את האפשרות לחיות חיים שלמים בריאים בגוף ובנפש.
אין הפועל העברי צריך להיות דומן בשביל התחיה העתידה, ללכת ערום ויחף, לסבול רעב ולהתגולל ברפתים, אלא לראות עולמו בחייו – למצוא את המינימום, שממנו ולמטה מתחילה התנונות והשפלת ערך האדם. הפועל העברי, וביחוד החקלאי, צריך להיות יסוד העם, ואין בנין בריא בלא יסוד בריא.
כל שאר הדברים: אמונה ותורה, חקירה ושירה, אומנות ואמנות, ספרות וחינוך, דברים נאים הם. במה דברים אמורים, כשיש יסוד בריא של עובדים עבודה עצמית ישרה, אבל כל זמן שהוא איננו, גם הם נשמות ערטילאיות שמרחפות באויר, ואין להם אחיזה בחיים.
העבודה העצמית היא ראשית המוסר ומעשה הניצול היא ראשית חטאת. בלא חיים מוסריים אין תחיה ואין דת, אין יופי ואין כלום…
אפשר שהחלוץ הצעיר, זה שבא מארץ רחוקה, רוצה להתמכר לעבודה באיזה תנאים שהם, רוצה הוא בכל לבו, המלא אידיאליות טהורה, להקריב נפשו כליל בשביל העתיד המזהיר של תחית העם.
להם אנו צריכים לומר: הזהרו מפני השטן שמתלבש בלבוש של אידיאליות…
אם הפועלים שלנו יתחילו לחיות שוב חיי נזירות והסתפקות יותר מהמידה הנכונה, – ללוּקסוּס, כמובן, כולנו מתנגדים, – חיי “בִּטרַקים וּבּוֹסיַאקים”, אז ישחיתו את עצמם וישחיתו גם את אלה שינצלו אותם, ולעמנו לא תהיה תחיה לעולם…
ולפיכך מהצעד הראשון, שאתם צועדים על שדה העבודה על אדמת ישראל, תהיה דרישתכם הראשונה: תנאי עבודה אנושיים ותנאים כלכליים אנושיים, ואי אפשר לקוות, כי תמצאו גם אותן ההנאות הרוחניות, המשפרות את החיים, כל אחד ואחד לפי נטיות רוחו והלך נפשו.
התקופה הקודמת היתה גהינום בשביל הפועל העברי, והוא הקשיח את לב האמידים שבעמדם במלחמת החיים, ראו אִוָן ולא התבוננו…
התקופה הזאת עברה מבלי שוב עוד… יחי הפועל העברי חיים טובים ויפים, יחי עמנו חיי עבודה כשרה ויפה, תחי אדמתנו המעובדת בעבודה עצמית עברית, תחי אספת הפועלים החקלאים!
אוהבכם.
כ“ב אדר ראשון תרע”ט, יפו, “אחדות העבודה”