יסוד תחית עמנו וארצנו הוא צבא העובדים. בלעדו הכל הבל נדף, בין ברוחניות ובין בגשמיות. כשאני שומע קול איזה מאות צעירים בארץ־ישראל קורא באמונה ובטחון: אנחנו לא נשקוט עד אשר נקים את הריסותינו, אנחנו בצפרננו נפלח את אדמתנו השוממה שתתן יבולה, אנחנו נגן על כבוד עמנו ולא נעזוב את עמדתנו עד טיפת דמנו האחרונה; וכשאני יחד עם זה רואה שהם מקיימים את דרכם ולוחמים מלחמת התחיה בסבלנות שאין דוגמתה, ולנגדם נשמע הד קול רבבות צעירים הפזורים עדיין בגולה ועתידים במהרה להכנס אל צבא העובדים שבארץ־ישראל, – אז לבי הזקן מתחיל לפעם בפעמי נוער ולעיני הכהות נראה הוד שחר הגאולה…
אבל היסוד צריך להיות מוצק, איתן. צבא העובדים מוכרח להיות מאוחד יחד בקשר אחוה פנימית ובהסתדרות חזקה. הפירודים ונימוקיהם מוכרחים להבטל. זהו עיקר העיקרים.
אמנם יש שבשביל המגמה הלאומית יצטרכו העובדים להתאחד גם עם שאר המעמדים, אבל אסור לעובדים להסיח דעת אף רגע מתפקידם המיוחד, כי אם הם לא יתאחדו יחד לבדם לדאוג בשביל המעמד שלהם, אחרים לא ידעו לדאוג להם ולא יוכלו לעזור להם.
אחדות גמורה צריך להיות בין כל העובדים, רגש של אחוה אמתית יפעפע בכל נימי נפשם.
ואם יש כאלה, שמאיזה טעם (השטן יכול להמציא גם טעמים אידיאליים) אינם רוצים לעת עתה להתאחד עם שאר צבור העובדים באחדות גמורה, אל נא ירפו את הידים. יבוא זמן ויעמדו על טעותם. ידעו צבא העובדים, כי דרכו ארוכה וקשה ומלאה חתחתים, ורק על ידי אחדות גמורה יתגבר ויצלח.
אל תרגזו אחים בדרך!
קונטרס, אדר תר"ף