מיתתו של ברנר מעיקה כמטיל עופרת. יודע אתה שהוא נהרג ומת ובעצמך נשאת את גויתו אל בית הקברות, ולפני עיני רוחך הוא מוסיף להתיצב תמיד כמו חי, ואתה מרגיש תמיד קרבתו… איך אפשר בלי ברנר?
הוא מופיע נגדי תמיד גם בהקיץ וביחוד בחלום.
הוא עומד נגדי ומחייך, בחיוכו המיוחד…
– מה אתה מחייך, ברנר? שמח אתה על שנפטרת מהחיים ומסבל החיים?
– לא. אני שמח שחייתי. עכשיו, כשנפסקה שלשלת חיי, אני מסתפק בזכרונות העבר, ואני שמח שחייתי…
– אתה ברנר, חיית? אוי ואבוי לחיים שכאלה! הלא תמיד היית מלא יסורים. יסורים מבקשת השלמות, לנפשך אתה, שמצאת אוֹתה מלאה סתירות, חולשות, פגמים, ועוד יותר גדלו יסוריך מהסביבה העברית, מגורל עמך השוקע בבוץ העוני והגלות. די לקרוא שורות אחדות בכתביך שהשארת לנו להבין, מה גדולים היו יסוריך, ואנכי הלא זכיתי להכירך פנים אל פנים, ולראות ברשמי פניך מה שהשכלת להסתיר בין השורות…
– כן, גדולים היו יסורי, המחשבות היו דוקרות את מוחי, את כל קרָבי. ולפיכך גדולה היתה שמחתי כשמצאתי להן בטוי. ואלמלא לא באתי לעולם אלא בשביל זה – לבטא את צערי הפרטי – שהוא גם כן חלק מצער העם – ואת צער עמי דיֵני… ואני שמחתי על חלקי זה ברגעי ההשראה שמחה גדולה, וביחוד אני שמח עכשיו בעת שאני כולי חי רק בזכרונות… ויותר מכל אני שמח, כי בסוף ימי זכיתי להכנס לתוך מחנה העובדים הישרים… אז כאילו נפתח לפני בור כלאי הצר, שנחנקתי בו כל ימי, וראיתי את אור החיים בכל יפיו והדרו… מחנה של עובדים יהודים, שאין להם כונה אחרת אלא עבודת יצירה ובנין ארץ־ישראל… מאושר הייתי ואין קץ לאשרי! אז הרגשתי בכל לבי את דברי הנביא: סולו, סולו, פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי"…
– אתה הרגשת את דברי הנביא? הלא אתה כתבת שהנך בן־חורין מהיפנוז של התנ"ך?
– כן, אני אמרתי זאת, – הוסיף הוא ופניו התקדרו. – אני ראיתי, כי בשם התנ“ך דוגלים אנשים שבחייהם אין להם שום יחס אל התנ”ך, גם רוצחים נושאים את שם התנ“ך על שפתותיהם. מההיפנוז של התנ”ך שלהם נשתחררתי… התנ“ך שלהם הוא לא התנ”ך שלי. הנביא שלהם אינו הנביא שלי. וגם את האלהים שלהם שנאתי… הן זה אלהים שנישא בפה בעת שהלב ריק והידים טמאות…
– עבודה כשרה – סיים ברנר את דבריו – רק עבודה כשרה, על ידה יתעלה התנ"ך ויוקדש האלהים.
קונטרס. אב תרפ"א