לא נעים לשבת באהלים, והנה שבות המשפחות למשכנותיהם בשכונות הערבים; יש הבטחה, כי מקרי מאי לא ישונו עוד. השבים עוד לבם מהסס: מי יודע, מה צפון בחיק העתיד? אבל אנשי תל־אביב בודאי שמחים. כמה לא נעים להביט אל האהלים – סימן דלות ואי קולטורה! ועכשיו כשיש הבטחה, למה לא להפטר משכנות בזויה שכזו, שמקלקלת את כל היופי של העיר?
אבל לדידי לא הייתי מיעץ לשוכני האהלים לעזוב את מקומם, עד שימצאו באמת משכנות מבטחים בשכונה חדשה עברית. יוסיפו נא שוכני האהלים לשבת באהליהם, ונכבדי תל־אביב יוסיפו להסתכל ולראות בבשתם; ואז נקוה, כי ההתאמצות שנתעוררה בקהל העברי שלנו ונגעה עד לב העסקנות הציונית, לבנות שכונה חדשה לאלה שנמלטו מתוך ההפכה, לא תעלה בתוהו, אלא תבוא מהרה לידי מעשה, ואם לא – תרפינה הידים, ההתאמצות תתנדף, והמצב לא ישתנה.
“פנקס”, תמוז תרפ"א