בראי־נוע ביפו הראו את עבודת החלוצים והחלוצות בכביש וריקודיהם אחרי גמר עבודתם. ועל לבי עלו לרגלי זה הרהורים וחששות.
הצד המעציב שיש בחיינו בארץ־ישראל ידוע הוא מזמן שהיא מעין תערוכה הבאה למשוך את העין. הטעם הוא פשוט מפני שחיי יושבי ארץ־ישראל תלויים בחסדי הגולה, וצריך איפוא למשוך את לב האורחים, שיש להם איזו השפעה ולהרבות את שפע הנדבות. וכידוע באה על ידי זה התחרות בין המוסדים, שכל אחד מבקש להפנות את תשומת לב האורח אליו. ועל ידי זה נזדהמו גם אותם המוסדות, שביסודם היה בלי ספק ענין אידיאלי.
ההיסתוריונים מספרים, שהפדגוג פסטלוצי לא הצליח בבית הספר שיסד רק מפני שבית־ספרו היה מעין תערוכה בשביל האורחים הרבים שהיו מבקרים אותו מרמי המעלה וכדומה. אבל אנו בני ארץ־ישראל איננו צריכים לראיות מן החוץ…
ושיהיו החלוצים שלנו משמשים לתערוכה – לא הייתי חפץ כלל. הפינה היחידה שנשארו לנו מהאידיאליות הטהורה הוא עבודת החלוצים, הבאים להקריב נפשם על מזבח בנין האומה. וראשית כל דורשת עבודת קודש זו – “והצנע לכת עם אלהיך”, עבודה לשמה ושמחה של מצוה. שמחה פנימית צנועה, שאינה צעקנית ואינה מתראה בשוק החיים, שדרישותיו כל כך רחוקות מאיזו אידיאליות שהיא… ולא נעים להעלות גם על הלב, שעבודת החלוצים תשמש ענין לבטלני העיר, שבעד השילינג שלהם יצאו לפניהם החלוצים במחול.
יפה עשה החזן מינקובסקי, שלא הסכים בשום אופן, שמנגינת התפילות שהוא משמיע בבית־הכנסת, תשמע ע"י הגרמופון בבתי המשתאות. והייתי חפץ מאוד, שגם החלוצים ידעו להוקיר את מעלת עבודתם בארץ האבות. והיו למורי דרך לכל עושי טוב בארץ־ישראל, שיעבדו לשמה, ותחדל הצעקנות והדיקורטיביות, שמשחיתה את הכל.
קונטרס, אדר תרפ"א