הייתי בשבת באספה. אחד מהצעירים בא למסור דין־וחשבון ע"ד ועידה של פועלים. הצעיר מתחיל בעברית, מתנצל שקשה לו הדיבור העברי, אינו יכול למסור כל מה שהוא רוצה להגיד וכן הוא מבקש שיתירו לו לדבר אידית. אבל השומעים אינם מתירים. מנסים איזה פעמים להשתיק את הקהל, מבקשים את אלה שאינם רוצים באידית, שיצאו וילכו להם, אבל הם אינם יוצאים והמהומה מתגברת, ואנכי הזקן שתש כוחי להלחם, עוזב את האספה ויוצא מהרהר…
הצעיר המרצה אינו כלל מהצעירים שנלחמים נגד העברית, אלא קשה לו קצת לדבר עברית ובשביל הבעה שלמה של התוכן נדמה לו שיותר יפה יהיה לשומעים אם ידבר אידית.
נזכרתי מה ששמעתי שספרו מהרב הקדוש מאפטא. הוא נסע עם איזה כפרי גוי בדרך ועגלתו טבעה בבוץ: הלך הכפרי וטרח להוציא העגלה ובקש גם את הרבי שיעזור לו, אמר לו הרבי: איני יכול. ענה האכר: יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה… ומאז היה הרבי הקדוש, בכל פעם שהרגיש עצלות בקרבו לאיזה מעשה טוב, נזכר בדברי הגוי: יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה…
צריך לרצות באמת, בלי התנודדות לכאן ולכאן, ואז תַרצה בעברית, ויפה תרצה, וגם אם תהיינה איזה פגימות בהרצאה, העיקר לא יחסר. כי עיקר העיקרים היא השלטת השפה.
וכשיראו עולי הגולה, שיושבי ארץ־ישראל אוהבים את שפתם באמת ומוסרים את נפשם עליה, יתאמצו כולם לסגל אותה ולהתגבר על הקושי שיש בדבר. סוף סוף הלא יודעים עולי הגולה לשם מה באים הנה: לבנות את שממות ארצנו ולהחיות גם את שממות שפתנו.
קשה, קשה, אבל עם הרצון באה גם היכולת…
קונטרס. אדר תרפ"א