הספרות שלנו נמצאת במצב קשה. האמידים שבנו פנו עורף לספרות בכלל ולעברית בפרט. “בעל הבית” שהיה מלפנים בארון הספרים שלו עם הש“ס הכרוך בכריכת עור יפה עם אותיות זהב נוצצות על גבן, אינו עוד בעולם. גם ההתלהבות של תקופת ההשכלה וראשית חיבת ציון עברה, ותחתיה באה קרירות ואדישות לכל ענין שיסודו לא ב”תועלת ממשית". אין יראת שמים ואין אהבת תורה וגם להשכלה אין דרישה. חכמנו כבר די. יודעים אנו שהכל בשילינג נמכר – וחסל!…
אולם לשמחתנו אנו רואים כי תומכים חדשים נגלו לספרותנו והם העובדים. למרות חייהם הקשים מאוד, הם תורמים מפרוסתם האחרונה ונותנים לספרות, כי גדול מאוד צמאונם לדברים רוחניים. וברור הוא, שכאשר יהיו בארץ־ישראל רבע מיליון עובדים, אז תהיה עדנה גם לספרותנו, וקיומה יהיה קיום נורמלי.
והדבר הוא מובן מאוד. העבודה בעצמה היא רעיון גדול ונשגב. היא כבר עברה את התקופה שבה היתה העבודה קללה ועוסקיה שאפו להיפטר הימנה… עתה נפקחו עיני העובדים ויראו כי רק בעבודה מתגשם האידיאל של הצדק והיושר, ורק בעבודה יש יופי של יצירה (כמובן, צריך להזהר מאוד שלא תהפך לקטורגה). והשקפה זו על העבודה מצד העובדים מושכת לבם לכל הנשגב וגם לדברי ספרות.
ושינוי המהלך הזה גורר אחריו בהכרח שינוי גם במהלך הספרות. הספרות החדשה שלנו, היונקת בעיקרה מהספרות העולמית, עוסקת ביחוד בחיי בטלנים, שנטיותיהם ושאיפותיהם נתהוו מתוך בטלה נצחית. והסופרים היודעים את המלאכה הצליחו ליפות את התיאורים שיהיו מגרים את העצבים הרפויים ומגרשים את השעמום. גם החיטוט בפרטי פרטים של הנפש האינדיבידואלית הוא גם כן פרי הבטלנות, ויפה לבטלנים. העובד אינו מחטט הרבה ברגשותיו האינדיבידואליים, בנטיותיו הפרטיות. הוא יודע שאין לעובד קיום אלא כשהוא אחד מרבים, כשהוא מתאחד עם הרבה חברים יוצרים. ואין ספק שסוף סוף ימרדו העובדים בספרות הבטלנית, המחלישה את העצבים ומביאה בברק יפיה המזויף לרכרוכית הנפש ולבחילה בחיים…
העובדים ידרשו ספרות אחרת, ספרות המדריכה לאהבת עבודה, לשנאת הבטלנות, לחיי צדק ויושר, לחסד ואמת. ספרות המגלה את אוצרות חיי הנצח ברגעי ההוה.
ודרישת העובדים תחדש את פני הספרות ותפיח בה נשמה חדשה־עתיקה הגנוזה באוצרות נביאנו וחכמינו, שכמעט כולם היו עובדים, בני עובדים.
הדרישה הזאת תבוא, היא באה, והסופרים, הרוצים לא רק לקבל דמי שורות, אלא לתת דבר מה לעם, לעודדו ולחזקו ולהחיותו, יתעוררו מתרדמת ההרגל ועזבו את מדבר העמים, את המודרניות שהיא “כסף סיגים מצופה על חרש”, וישקיעו את מחשבתם ואת לבם בעולם העובד ומשם ישאבו השראה ליצירותיהם, שיהיו בהכרח מתאימים לאותם האידיאלים הגבוהים שנגלו בחזון לנביאי ישראל וחכמיו.
קונטרס, ניסן תרפ"א