סוף סוף באתי עם משפחתי לארץ־ישראל. (בשבת “מברכים” כסלו תרס"ו) הרצון החזק לצאת מהגלות לא נתן לי מנוחה עד שנתגשם במעשה.
חברי המורים הביאוני אל ה“אבטונומיה” שלהם. זה היה חצרו של רפאל רבינוביץ בנוה שלום, נוכח בית המדרש החבד"י. שם מצאו דירה כל מורי בית הספר לבנות וגם בשבילי מצאו שם חדר. הסולידריות בין המורים היתה אז חזקה, זו היתה אחוה נפשית. רובם היו מנאמני הצבא של “בני משה”.
הבאתי עמי במזומן מאתים רובל ושמונה נפשות. היתה לי הבטחה מידידי היקר רא“ל לוינסקי ז”ל, לשלוח לי כ“ה רובל בכל חודש בעד עבודתי ב”תולדות הספרות העברית". מפני ריחוק המקום לא היתה הבטחה זו מתמלאת בדיוק, צריך היה לחפש מקור פרנסה יותר בטוח.
עליתי לירושלים בחנוכה. שם כבדוני לקרוא הרצאה בביה"ס למל. הרצאתי היתה “גדרי הנבואה”. רטט עבר בכל גופי כשעליתי על הבמה להרצות. הלא בירושלים אנכי, במקום ששם נבאו הנביאים, דרשו חכמי המשנה, הלל הזקן ור' יוחנן בן זכאי, והנה אנכי עומד לדבר במקום גדולי עולם. ואף על פי כן התחזקתי: הן לא שלי אני אומר, אלא מה שאמרו הם, ממקורם אני יונק ואת פרי רוחם אני מבקש למסור, לבני דורי, כפי יכלתי.
כעבור חדשים אחדים נמניתי להיות ספרן ב“שערי־ציון” בשכר 70 פרנק לחדש. הייתי מאושר, יש לי עבודה ובשעות הפנאי אני נסגר בחדר הספרן ומטייל לי ארוכות וקצרות בתוך ספרים שונים מהספרות העתיקה והחדשה. השַמש, איש ספרדי, לא היה מקפיד על הנקיון, ובדלית ברירה הייתי בעצמי מטאטא את החדרים. אין להתבייש.
עם העובדים בארץ־ישראל נתודעתי מהרה ומאז בא הרעיון אל קרבי, כי הפועלים, אלה העובדים ומתפרנסים מיגיע כפיהם ממש, המה בוני הארץ והעם. בלעדיהם אין יסוד לכל מפעל ולכל תקותנו.
וכשנגזרה הגזרה על הפועלים בפתח־תקוה נסינו אני ור' יחזקאל דנין (דוכובולסקי) להשתדל לבטל את הגזרה. השתדלנו… אם הצלחנו – זוהי שאלה שכמדומני לא נפתרה גם עד היום הזה.