אל טוב ומיטיב!
אין לי טענות נגדך, אין לי כל תביעות אליך.
וכי חייב אתה לי מאומה? וכי לטובתך עשיתי?
רבש"ע! הנני עושה חשבון עם נפשי, והנה מה שיצא מהחשבון:
נמענתי מעשות עברה, וכי ראוי אני בעד זה לשבח?
ירא חטא אנכי. זועה תאחזני מקרבת החטא,
ואני נרתע לאחור בחזקת יד, אי אפשר לי לחטוא.
וכן גם כל מעשה מכוער, אף אם לא חטא גמור הוא;
עוד מרחוק אני מרגיש את הכעור ובורח ממנו.
יש שרוצים לחטוא, שיכולים לחטוא, והם כובשים את יצרם,
להם הגדולה והתפארת, להם השבח והתהלה. גבורים הם!
אבל אני מה? בלבי אין מלחמה. יראת החטא לי תריס
והבחילה מרחיקה אותי מן הכעור כמטחוי קשת.
ואלא מאי? אני עושה מצוות… ומה אם אני עושה מצוות?
וכי איני נהנה מהמצוה? איזה תענוג לשמור שבת,
להתפלל, ללמוד תורה! מה נעימה, רבש"ע, תורתך!
ואיזה שכר יוכל להיות יותר גדול מעונג התורה והמצוה?
ואני אני רואה עני ועוזר לו בשעת דחקו –
וכי למענך, רבש"ע אני עושה זאת?
הלא לבי כדונג ימס מרחמים וחמלה,
איני יכול שלא לעזור לו, לאחי הנענה, איני יכול!
אין לי כל טענות נגדך, אב רחמן, ואין לי כל תביעות אליך.
*
ואם בכל זאת אני מקוה לראות באור הנצח,
לנחל עולם הבא ולהקיץ עם כל ישני עפר,
לא בשכר המצוות שקיימתי אני בוטח,
אלא רק בחסדיך המרוּבים,
כי חסדך ה' מעולם עד עולם.