שלשה בתי דין יש בשביל הנשמות. אחד הוא מבני אלהים, מלאכי מרום. הם מחמירים מאד. תמהים: “ונפש כי תחטא” – הנפש שהיא חלק אלוה ממעל איך אפשר כי תחטא? ואם חטאה – תרד לגיהנם. תזדכך בנהר די נור.
ואם יש מלאך מליץ הריהו מערער על פסק הדין של המלאכים ומגיש המשפט לפני הסנהדריה של נשמות הצדיקים הנפטרים.
נשמות הצדיקים זוכרים ממה שהיה לפניהם בימים שהתהלכו עלי אדמות; יודעים הם פגעי בני אדם וחולשתם, והם מטים קצת כלפי חסד. אולם גם דינם די קשה: הם הלא כבר הזדככו לגמרה וגם הם דומים הרבה למלאכים, בני עליון.
ואם יש עוד מלאך מליץ – הוא מערער גם על פסק דינם של הנשמות הזכות של הצדיקים הנפטרים ומגיש המשפט לפני בית הדין העליון של הצדיקים שהם עדיין בחיים.
הצדיקים החיים רואים בעיניהם את התלבטות בני האדם, את יסוריהם שאינם פוסקים, את צרורות צרותיהם שהם נושאים וסובלים כולם, כולם מלידתם עד מותם, והם דורשים רחמים.
רחם, אלהי הרחמים. את יצוריך החלשים, הסובלים. “אל תפן אל קשי העם הזה, אל רשעו ואל חטאתו”!…
וקו אור יורד אז ממקור הרחמים והחסדים וממתיק את הדינים והעולם מתבסם.
-
מעין מה שכתוב בספר “פונ'ם רבינס הויף” בעברי–טייטש, מאת יצחק אבן ↩