שני חסידים היו בעיירה אחת בפלך וולין. שניהם עשירים ושניהם חסידי הסבא משפוֹלָה. לאחד היה בחור יפה ולשני, בחורה יפה. ובהסכמת הסא משפולה עשו ביניהם קנין וכתבו תנאים, כי הבחור החשוב שלמה ב"ר אברהם ישא במזל טוב את הבתולה המהוללה יוכבד בת ר' יצחק. אבי החתן מתחייב מצדו ליתן נדוניא לבנו סך אלף רובל במזומנים מלבד מתנות לכלה. וגם אבי הכלה מתחייב לתת מצדו נדוניא לבתו סף אלף במזומנים מלבד מתנות לחתן, כדרך קצינים ונגידים. והחתונה תהיה במזל טוב כעבור שלש שנים, כי גם החתן וגם הכלה היו בזמן התנאים צעירים מאד, כבני שלש עשרה, כדרך העולם בדורות הקודמים.
עד שהגיע זמן החתונה, נעשתה תמורה גדולה בחיי המחותנים. אבי החתן נתעשר כפלים, ואבי הכלה נעשה עני גמור, ממש חסר לחם, ולא הספיק לתת נדוניא, ומכל שכן מתנות.
בא אבי החתן אל אני הכלה ואמר לו: אבל אחרי שהסבא הקדוש הסכים לזה איני מעז לבטל את השידוך, אבל צריך איך-שהוא להשיא את הבחור, עוד מעט ויהיה בעל שפם, ולא נאה שיתפלל בלי טלית.
ענה אבי הכלה ואמר: אמנם צדקת, אחי, אבל אין לי מה להשליש נדוניא…
אם כן, יהי בלי נדוניא, מה לעשות למי שאין לו?
טוב - ענה אבי הכלה, - אבל הכלה צריכה לבגדים. אי אפשר להוליכה אל החופה לבושה סמרטוטים.
את לך חמשים רובל ותתפור לה שמלות - ענה אבי החתן.
אבל להשיא בלי נדוניא גם כן לא טוב, - אמר אבי הכלה. – הצעירים צריכים שיהיה להם כסף מזומן שיתחילו באיזה מסחר, כדרך העולם. למה יהיו גרועים משאר החתנים והכלות?
ובכן? – שאל אבי החתן.
ובכן, תתן אתה את הנדוניא.
הלא כבר נתתי…
חכם שלי, ענה אבי הכלה, - אתה נתת בשביל החתן, תתן עכשיו גם בשביל הכלה.
כעס אבי החתן ואמר:
די לך שאיני תובע ממך לא נדוניא ולא בגדים. והנה אתה מעז לדרוש שאשלם את הנדוניא בעדך… הנשמע כדבר הזה?
בודאי, אם נלך לדין תורה, תצדק אתה, - ענה אבי הכלה, - אבל אני איני הולך עמך לדין תורה, אלא שגם לחופה לא אלך, אם לא תשליש נדוניא גם בעד בתי. אם אני הפסדתי את כספי, הצעירים אינם צריכים להפסיד.
ראה אבי הבן שאבי הכלה הוא קשה עורף, מהר ונסע אל הסבא הקדוש. הוא יספר לפניו את עלבונו, והסבא בודאי יצוה לעשות החתונה.
אבי החתן בא אל הצדיק משפולה. בערב שבת. קודם קבלת השבת יצא הצדיק מחדרו לתת שלום לכל החסידים האורחים שבאו אליו. וכשראה את ר' אברהם, אבי החתן, פנה אליו ואמר: “שלום עליכם! טוב, טוב לך מאד שאתה באת”… ויותר לא דבר עמו בכל יום השבת.
ר' אברהם היה תמה ולא ידע למה נתכון הרבי בדבריו.
רוצה הוא מאד לדעת פירוש הדברים, אבל לא מן הנימוס הוא לשאול את הרבי דבר אלא ביחידות. רצה ר' אברהם להכנס אליו במוצאי שבת, והנה הרבי היה טרוד בענינים אחרים. ביום הראשון גם כן אי אפשר היה להכנס אליו, היו שם איזו רבנים גדולים, התיעצו בעניני כלל ישראל. לבסוף, ביום השני או ביום השלישי, נדחק ונכנס. מתה הרבי ואמר:
מה? אתה עוד הנך פה? הלא אמרתי לך: טוב לך שאתה באת…
אבל רבי, אנכי באתי להתלונן על המחותן שלי…
נוּ, נוּ, - ענה הרבי בחפזון, מבלי תת המתלונן לכלות דבריו – הלא זהו מה שאמרתי: טוב, לך שאתה באת. הלא אפשר היה שיקרה להיפך, שאתה תהיה קבצן והוא עשיר, ושהוא יבוא להתלונן עליך… ועכשיו לך ותן נדוניה גם בשביל החתן וגם בשביל הכלה. כך צריכים חסידים לעשות, חסידים אינם מעמידים דבריהם על דין תורה.