מקרי איבוד עצמו לדעת נעשים תכופים, בתוך האנושיות וגם בתוך עם ישראל וגם בתוך אלה שעלו לא"י לבנות אותה. אין ספק, כי החזיון הזה הוא פתולוגי. נכנס אל תוך המוח החלש, החולני, הרעיון של איבוד עצמו לדעת והוא רודף אחרי האיש ואיננו נותן לו מנוחה וקורא לו: צא מן החיים! הנה ממכתביו שהשאיר חברנו היקר, המורה הישר והעסקן החרוץ, אליעזר פפר, אנו רואים עד כמה נלחם האיש ברעיון הזה והמציא כל מיני תחבולות לגרש אותו מתוכו, והרעיון הזה לא הרפה ממנו עד ששם קץ לחייו. סבות לזה אפשר למצוא תמיד, סיבה זו או אחרת. ידענו כי דרך החיים אינה רפודה בשושנים, יש בהם קשיים, צרות מצרות שונות ובפרט ידועים הקשיים אשר לכל העולים לארץ-ישראל, שמלבד חליפת האקלים, הפסיכולוגיה של המהגר, העבודה שאינה מסודרת, או שהיא חסרה לגמרי, מחלות וכשלונות – מעיק ביחוד רגש הבדידות, התוקף את האדם הנענה. יש ויש סיבות, אבל הסיבה העיקרית היא בלי ספק מחלת המוח, והוא בודאי ענין של פסיכיאטר. ואף על פי כן רוצה אני, כלומר מרגיש את עצמי מחוייב, לדבר על אודות זה. אנוכי מאמין באמונה שלמה, כי יש ניצוץ אלוהי בכל נפש אדם. האהבה, החסד והרחמים הם שביבי האורה הגדולה שאנו קוראים בשם אלהים. וחיי האדם הם ענין של קדושה, פקדון המה בידי האדם עד עת בוא חליפתו, והוא חייב לשמור עליהם ולהמשיכם, כי לא לחנם בא האדם לעולם. ואם המטרה אינה גלויה כל כך לפניו, יחפש אחריה וימצא. ואין זה פוטר אותו משמירת החיים.
עם ישראל למוד יסורים מאין כמוהו. ואעפ"כ היה הוא תמיד נביא החיים. וטובי האומה שגם חייהם היו קשים ומרים, לא חדלו מלהזהיר ושוב להזהיר “ובחרת בחיים”. ערך החיים היה תמיד גדול מאוד בעיני עמנו, ואמת מוחלטת היתה להם, שאלוהים חפץ בחיים. וגם על דבר הרשע אמר הנביא: “החפץ אחפוץ במות הרשע, נאום ה', הלא בשובו מדרכיו וחיה”. אם חטאת, בן אדם, יש גם לחטא רפואה. לא במות, אלא בתשובה. אל תתבייש מתשובה. היו אנשים גדולים, שנכשלו בחטא ושבו. אין דבר העומד בפני התשובה. ואם יש בושה ממה שנעשה שלא בצדק, אדרבה, תתבייש, תסבול, תתקן ותחייה…
זוהי הדעה שספגתי מתוך חיי-עמנו, מתוך תורתו, מתוך תלאותיו. ואולם ידעתי שיש בינינו ריאליסטים, שאינם מודים במיסטיקה. אני חושב, שזהו רק ממיעוט העיון, משטחיות, – אבל כל איש ישר מודה, שיש ערך גדול לחיים. וכמו שיש ערך גדול לחיים של אחרים, כך יש ערך גדול לחיים של עצמו, אין רשות מוסרית להשתחרר מהחיים, כל אדם חי יכול להביא תועלת לחברו, וגם אם הוא חולה ומדוכא. הסבל מעורר את מדת הרחמים והחסד בלב אחרים וגם זהו דבר יקר מאוד, חסד ורחמים הם האבנים היקרות שמזהירות בנזר החיים. אם נפל בגורל האדם לסבול – יסבול בגבורה ולא יבקש מנוס בשאול. המוסר האנושי מתקומם נגד המנוס הזה. במה דברים אמורים – בזקן, בחולה, בתשוש, אבל אין צורך לאמר בצעיר שעוד כוח לו ותקוה לעתיד. ואם עכשיו צר לו יקוה שישתנה גורלו לטובה, ומשום שאין בו סבלנות הוא יורק בפני הוריו, בפני חבריו, בפני עמו הנענה ויוצא לו לחרות…
וכי אלה הם תשלומים בעד האהבה שאהבה אותך אמך יולדתך ומיניקתך? וכי אלה הם תשלומים לאלה שנשאוך על כפים, גדלוך, חנכוך ולמדו אותך? וביחוד מעשה אי מוסרי הוא לאלה שיש בלבם איזה זיק אהבה לעמם ובאו לבנות את חייו מחדש על יסוד העבודה הכשרה היוצרת בארץ-ישראל. ואם חלילה הוא בורח משורות הלוחמים, מפני שאין לו סבלנות לחכות עד שיעבור זעם הרי הוא מרפה בזה גם את ידי חבריו… הצעיר צריך להגביר את הרעיון המוסרי על פני הרעיון של השתחררות ע"י איבוד עצמו לדעת, ואל יתן לשטן לשלוט בו בשום פנים. חיה, סבול ועבוד! מטרה רמה ונישאה לפניך בחיים.
אכן מעת שהתחוללו המלחמות בעולם (ועד היום הזה לא פסקו) הוזלו חיי האדם ונעשו כלי תשמיש לפוליטיקה הגבוהה והשפלה. הולכים צעירים והורגים ונהרגים לאלפים, לרבבות, למיליונים. ומה חידוש אם אחד יוצא ברצון מן החיים? אבל גם נגד זה צריך האדם להלחם וביחוד הצעירים העובדים! צריך לבער את הרשעה מן העולם, “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.
קדושים הם חיי האדם – חיי חבר וחיי עצמו, ואפילו חיי הרשע, את השלשלת הזאת של “על דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון” צריך פעם להפסיק. לחדול מרצח, מרצח עצמו, מרצח חברו, יהיה מי שיהיה. וזוהי תעודת העובדים הכשרים.
דבר תרפ"ט