שני הפכים נפגשו בזמן אחד, בימי הפורים תרפ"ט בתל אביב; מצד אחד המון בטלנים ממלאים את הרחובות ולפניהם עוברות שתי “אסתר המלכה”, אחת ספרדית-אשכנזית ואחת תימנית מקושטות בקישוטי הבל צעקניים עם תזמורת זולה וצורמת אזנים ורבבות אנשים עומדים, עוברים ונלחצים ואינם יודעים בעצמם לתת חשבון לנפשם מהו כל הענין הריק, התפל הזה?
ולנגד זה מתרומם מלמעלה ועובר בגאוה ה“צפלין”: הנה מה שהאנושיות התרבותית העובדת עושה, היא יורדת עד נבכי יסודות הטבע, כובשת את התהום ואת רום הרקיע. האשכנזים הוכו, אבל המכות יצאו בנסיונות חדשים והם ממהרים לתקן את הפגמים על ידי עבודה תמידה להגדיל את התוצרת ולהעשיר את הדעת. והנה ה“צפלין” שט ומרחף לו ממעל ומראה לעין כל במה תלויה הצלחת האנושיות – בשקידה בלימודים ובעבודה.
ואנו, אעפ"י שהוכינו שבעים ושבעה, מוסר לא לקחנו. רבבות אנשים הולכים בטלים מכל עבודה, בוטחים, כנראה, בחסדי בני אדם שיזונו ויפרנסו אותם אף אם לא יעשו כלום. שני ימים ושני לילות כולם אחוזי הבל, מלומדי ריקניות,משתטים ושופכים מן הנבוב אל הריקן.
וזו בעצם עבודת הבנין של ארץ ישראל!… רוצים אנו שתהיה לנו אחיזה בקרקע המולדת, שנתקן את הפגמים שעשתה בנו הגלות – על ידי מה? על ידי קרנבל ועל ידי בטלנות, חוסר דעת וחוסר טעם!
חברים עובדים! אל נא יהא חלקכם עמהם. שקדו על התורה והחכמה וביחוד על העבודה, כל מה שאפשר ליצור היום אל תדחו למחר. האידיאל של בנין העם יאיר את הדרך לפניכם ומהעמים התרבותיים תלמדו את דרכי השלמות והיופי שבעבודה. את מנהגי תלמידי הקפה-שנטאן הפריסאי ואת דרכי הטיילנים המפהקים תמיד מרוב שעמום, אל תלמדו!
דבר תרפ"ט