בימים נוראים אלה של אבדן כמאה ושבעים נפש בידי רוצחים פראים, בימים שקמו עלינו מסיתים ומעלילים מכל צד על לא חמס בכפנו, בימים שהשקר והגזל והרצח נעשים בפרהסיא בעצתם של האינטליגנציה, כביכול, הערבית וחלק גדול מהפקידות האנגלית – בעצם הימים הנוראים האלה הולך לו הנוער העובד של עם ישראל בדרכו, דרך העבודה הכשרה היוצרת על אדמת הקודש, והד צעדיו נשמע כקול שירת גאולים במחברת הקטנה “במעלה” (החמישית):

"הבוז לרשע, ליד הפורעת!

לא ירתיענו פגיון השודד,

לא נפרוץ בילל ובקינות

וגם לא בנקם נשקיט זעמנו הלוהט –

אנו לעבודה, לעבודה להגנה ולשלום",

ראויים הם הדברים שיכנסו אל לבבות כל הנבראים בצלם אלהים וילמדו לדעת מהו תפקידו של האדם בעולם: עבודה, הגנה ושלום.

בנסיונות קשים נתנסה הנוער העובד בארץ-ישראל: “סתיו, גשם, אין מזרון במטה, אין מעיל חם, הנעלים קרועות, מנת הלחם דלה, מרירות – וחלילה מלזוז ולברוח” (שם 15).

זהו הגורל של בני הנעורים שלנו וביחוד גדולים יסורי הצעירה החברה, ואף על פי כן מתגברים הם וממשיכים לעבוד יחד. יודעים הם ומכירים כי הנוער הוא הבסיס של העם, עמוד התוך והוא באהבה ומסירות נפש נוטה שכמו לסבול. אשרי העם שככה לו!

“דבר” אלול תרפ"ט