א. בימי המאה השניה לאלף הששי תקפו עלינו צרות, הריגות, שמדות וגירושים ובתוך בני ישראל היתה מחלוקת נוראה וע"ז כתב ר' מיישטרליין מניישטט (הסמוכה לוינה) לאחד הרבנים: "מעולם לא היינו צריכים להיות לאגודה אחת ושלום ושלוה כמו עתה… לא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי פולין (שהיתה קודם מקום לפליטת ישראל)… ור' ישראל מברונה כתב: “אדברה במר נפשי.. עד מתי לא נתיסר בכל התוכחות והפורעניות המתרגשות בעוונותינו הרבים בכל תפוצות ישראל, גברו הרשעים והחריבו מדינות שלמות, ומה לנו ולמחלוקת?… היה לנו להיות באגודה אחת לבטל מחשבות שונאינו… ושורות הללו נכתבו בדמע ורוב צרות המתגאות במדינתנו.”
כך כתבו בחירי האומה הישראלית לפני ארבע מאות שנה. כמדומני שאנו נמצאים במצב לא יותר טוב מאשר נמצאו אבותינו, ואף על פי כן לא חדלה ממנו מחלת הקטטות והמריבות. איני רוצה להכריע מי צדק ומי לא, הייתי רוצה שיצר ההתנצחות, כיצרא דעבודה זרה, יחדל מקרבנו, וכל אחד ייטיב לבו לטובת האומה בכללה ובנין ארץ-ישראל בפרט, ושלא יהא כל אחד דואג כל כך לכבודו ולממונו בשעה שכבוד האומה מושפל לעפר וממונם של ישראל נעשה הפקר… לשבר, לרמוס, לבזות – זה יעשו עמים אחרים, ואפשר לסמוך עליהם ואין כל צורך לעזור להם במלאכתם.
ב. המסַפר הגדול ברוך (ברתולד) אוארבך כותב כי פעם הזמינו הרב הפרופסור ברנייס ליסב עמו בסדר הפסח. אז סיפר לו הרב, כי המיניסטר החכם בונזין שחיבר ספר גדול das Bibelwerk בקש מהרב לעזור לו בעבודתו. הרב קבל את ההצעה בעונג, ועמל הרבה לתקון הספר הזה. פעם אמר לו בונזין: אני רואה את ההבדל בין הצוענים והיהודים" הצוענים נדחו מהמשפחה האנושית, והם עד היום שונאים את האנושיות, אבל היהודים, אעפ"י שנדחו מהאנושיות, אם רק מראים להם קצת פנים שוחקות הם באים במלוא הפנים אהבה ונכונים להשתתף ולעבוד בהגדלת התרבות. והרב ברנייס סיים את דבריו לאוארבאך: תקופה כזו היתה לנו בספרד שאז נלוו חכמי ישראל לחכמי העמים להרבות חכמה ותרבות בעולם, וכעבור איזה זמן שוב פנו להם עורף ובעד אהבתם נרדפו נהרגו ונטרדו… ומי יודע מה שיהיה עוד בזמן מן הזמנים כאן בארץ אשכנז?…
חכם עדיף מנביא! גם בימי התקוה הגדולה של האמנציפציה באשכנז הביט החכם הזה גם לאחור וגם לפנים הוא לא שכח את העבר ולא שם כל תקותו בהווה.
“זכרון לבני ישראל!” החובה על בני ישראל לשמור על “כוח הזכרון” ולא יתעה בדרכו.
דבר אייר תרצ"ג