לוגו
ארץ-ישראל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ארץ-ישראל – זה שמה וזה זכרה לדורות עולם. אחת היא לנו בין בזמן שנתקיים בנו: יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים (מ"א, ד' כ') ובין בזמן שנתקיים בנו: דרכי ציון אבלות… כל שעריה שוממין (איכה א' ד'). וביחוד בימי מסעי הצלב, שאז נשמדו כמעט כל היהודים מארץ ישראל – השם “ארץ-ישראל” נשמר בפיות ובלבבות עם ישראל תמיד.

גם בימים שאי אפשר היה ליהודי לדרוך על אדמת אבות בלי סכנת נפשות, לא חדלו מלברך “נודה לך אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה” (ברכת המזון). בעיני זרים בודאי שהיה הדבר מעורר רק לעג: היתכן לתת הודאה על הארץ שהגלו מתוכה: אבל בעיני ישראל לא פסקה מהיות גם אז ארץ ישראל, קשר רוחני נצחי היה תמיד בין ישראל ובין ארץ ישראל. גם בשעה שהיו רחוקים ממנה. ואת הקשר הזה לא הצליחו כל שונאינו מאז ועד היום לנתק. והקשר הרוחני הנצחי הזה עמד לישראל לקוות ולבטוח בבטחון גמור, שארץ ישראל תשוב להיות משכן מבטחים להם או לבניהם או לבני בניהם–איך שיהיה, בזמן מהזמנים התקוה תתגשם. וישוב ישראל אל נוהו.

אמנם, חלק קטן מהעם בהיותו בגולה ביקש להסיר מעליו את עול הגלות על ידי טמיעה. כה היה בספרד, שהגרנדים היהודים קבלו עליהם את הדת הנוצרית ויהיו לספרדים למראית עין, וכך עשו גם בתקופת ההשכלה, כי בקשו להפר את הקשר הרוחני שבין עם ישראל וארץ ישראל ולפרסם כי גרמניה וצרפת הן ארץ מולדתם אבל העם בכללו נשאר נאמן לארץ ישראל ולא המירה באחרת, גם אחרי שבתם בגלותם כמה מאות שנה. ובחירי העם התאמצו בחרף נפש לעלות ולהתישב בארץ-ישראל, אף-על-פי שהתנאים הכלכליים והמדיניים היו קשים להם ומרים כמות.

ואולם אלה שביקשו מנוס מצרת הגולה על ידי טמיעה ובגידה, לא מצאו מנוח ולא כבוד אדם. הקללה “ובגוים ההם לא תרגיע” (דברים כ“ח, ס”ה), נתקיימה באומללים ההם, בין שנטבחו על במות האינקביזיציה, בין שהיו ללעג ולקלס בפי האנטישמיים שבאירופה. וגם הארץ היתה חתומה בחותם הקללה: “והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה” (ויקרא כ“ו, ל”ב).

והנה פתאום תקופה חדשה באה: בני ישראל מזדרזים ועולים לארץ ישראל ומבקשים לבנותה בעמל כפיהם וראו זה פלא: הארץ נתחדשה, כאילו שבה אל ימי נעוריה והעם גם כן הולך ומתחדש, איזה כוח טמיר נתגלה בהם להפוך מדבריות לשדות תבואה ולגנים.

העל זאת לא ירגז השטן?

אחרי שהצליח לעורר את האנושיות במשך ארבע שנים לצאת בכל כלי קרב לשפוך איש דמי רעהו על לא דבר וללא תכלית, להחריב ערים ומדינות – ההוא ישב וידום בעת שבני עם גולה יבואו לבנות ולנטוע?

והוא התחיל בעבודת הסכסוך, שבה נתמחה כל כך, ואת דבָרו שם בפי הפוליטיקאים האירופיים והמזרחיים, הוא כביכול, עשה שלום ביניהם, למען יקומו יחד להפריע בעד עבודת היצירה העברית בארץ אבותיו.

והנה גם כאן הצליח לשסות שודדים להתנפל על בני ישראל ולהרוג מהם מאה ועשרים איש. כולם אנשים ישרים ושקטים, שבקשו לחיות ולהחיות בארצם.

ולרגלי הצלחת השטן נבהלו גם קצת מאנ"ש, והנה נשמעים במחננו דברי נכאים ואנחות יאוש…

ויש באים לותר על שם “ארץ ישראל”. בשבילם אין עוד “ארץ ישראל”, תקרא נא בשם אחר, ובלבד שיתנו לנו “לשבת בשלוה”.

אבל כל תחבולות השטן וכל עצות הנחשלים והנכשלים משלנו לא יועילו כלום, ארץ ישראל – זה שמה וזה זכרה, בין אם יושבים בה ביצנצים ובין שיושבים בה ערבים. העם העברי, כמו שהיה קשור בקשר רוחני עם הארץ הזאת ועם השם הקדוש ארץ ישראל, כך ישאר לנצח נצחים. היה זמן ושם ירושלים נשתנה ע"י צוררינו הרומאים לשם איליה קפיטולינה, והיהודים הוסיפו לשמור בקרבם את השם ירושלים, נפלו הרומאים ונתבטלה גזירתם. וכך הוא גם עם השם פלשתינה, ששונאינו המציאו בכונה להשכיח את שם ארץ ישראל – השם פלשתינה ימחק והשם ארץ-ישראל היה הווה ויהיה קיים לנצח. ואם יגברו שונאינו ולא יתנו לחלוצינו לבוא ולבנות את הארץ – אנחנו נוסיף לשמור את תקותנו, תקות הגאולה בלבנו, עד בוא עת התגשמותה. סבלנו ונכונים לסבול, אבל את דגלנו – דגל “ארץ ישראל” – לא נעזוב מידינו, נשמור עליו בסבלנות ובתקוה, כי עם קשה עורף אנחנו.