¹

בימים הקשים האלה נוח לו למשורר להתמוגג בדמעות או לשלוח חצי קצף אין אונים ללב הזאבים המתנפלים עלינו, ויותר מזה – להטיף רעל של יאוש ואבוד עצמו לדעת. לא כן, לאשרו ולאשרנו, דרך המשורר הצעיר אברהם ברוידס.

הוא יודע אמנם את הקוצים המכאיבים הדוקרים את בשר הצעיר העמל לשדד את נשמות ציון, אבל כל היסורים מביאים, לדעת המשורר, לידי טהרת הנפש ושמחה של מצוה.

"מנבכי הענות נחשף ניצוצות שמחה טהורים

עיפים נזנק למחול הנסער

בשירת “אל יבנה!”

לא תענוגי פריס יבטיח משוררנו לעולים החדשים,

"פה ליסורי בנין כבדים תמיד הכונו

ואין לבוא מאכזבים בטענה".

אבל יש דבר המחשל את הידים, המרומם את הרוח והנותן מזון לנפש הצמאה לאידיאל רם ונשגב – בנין המולדת לעם גזול ועשוק בכל המובנים.

לא לשם רוָחים עולים חלוצים לארץ-ישראל. לא לעשות עושר במרמה, בחניפה ובכזבי פוליטיקה. את דרכי הצדק יבקשו ובעד עבודת הצדק את נפשם יקריבו על הררי ציון בשמחה על פי הנוסח העתיק, נוסח הנבואה:

ויספרו ענוים בה' שמחה

ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו

(ישע' כ“ט י”ט).

אומרים כי הם פעמי המשיח והחבלים הם חבלי משיח. בין כך ובין כך מתרקם בתוכנו איזה דבר נשגב שלגדולתו אין חקר.