בשנה זו מלאו שבעים שנה מעת שיסד ר' זכריה פרנקל את הדו-ירחון “מאנאטסשריפט פיר געשיכטע אונד וויסענשאפט דאס יודענטומס”.
שבעים כרכים כבר יצאו, זהו אוצר גדול של מדע, שאליו הכניסו גדולי חכמי ישראל שבמערב אירופה מפני חכמתם, הרבה דברים יש שם שיכולים להאיר את עיני עם ישראל גם בזמן הזה, לא רק במובן התיאורטי, אלא גם במובן המעשי. מי יכול לעצום את עיניו מלראות שאנו גם עכשיו בזמן התחיה עומדים על פרשת דרכים, עומדים ותוהים מבלי דעת את הדרך אשר עלינו ללכת בה, ומקור מחשבתנו דלל מפני שאיננו יודעים את היהדות המקורית,ורעיונות זרים (וגם הם דלים וקלושים) הציפו את עולמנו; ואין כל חידוש אם בספרותנו פה ושם בולטת הכפירה הזולה, היאוש והפריצות, שבאו למלא את החלל הריק.
ספרותנו העתיקה יכולה גם עכשיו לפרנס את עם ישראל, היא רק צריכה להארה מדעית. ואת ההארה המדעית אפשר לשאוב מלא חפנים מתוך אוצר המדע שהכניסו חכמינו (לצערנו בשפות זרות) לא רק בדו-הירחון הזה, אלא גם בירחונים אחרים ובים של ספרים חשובים שנכתבו לועזית.
להוטים אנחנו, כותבי עברית, אחרי החדש. כל אחד מבקש להביא משהוא, מעין יצירה חדשה כביכול. ומזניחים את הדברים הנצחיים שכבר גילו גאוני עמנו בשפות זרות, והם הולכים ונשכחים ונאבדים מן העולם. מי יתן וסופרי א"י יתחברו יחד סוף סוף להציל את הרכוש הגדול הזה מן האבדון ולתרגמו עברית.
המאורע הזה של אריכות ימים לאורגן ספרותי יהדותי יש בו גם כן לשמח את הלב. עדות היא, שיש עוד די ליח בחכמת-ישראל להוסיף בינה ודעת. הלואי שילמדו סופרי ארץ-ישראל מהם, אצלנו איזה דבר מתנוצץ וכבה. מתנוצץ וכבה, אין יציבות. היה “ירושלים” של לונץ, יצאו ממנו שלשה עשר כרכים – ונפסק. הוא בעל המרץ מת, ולא נמצא מי שימשיך את פעולתו, התחילו להוציא ספר השנה של א"י, הוציאו שני כרכים – ונפסק. חושבים שזהו מפני חוסר כספים. אני איני מודה בזה; לא חוסר כספים אלא חוסר יחס מצדנו, וגם זה הוא פרי הכפירה, שאיננו מאמינים גם בכחות עצמנו.
נלמדה גם ממעשי המתוקנים שבנו, שיודעים למשוך – לחדש ולשמור על הישן.
אסרו חג שבועות, תרפ"ז