בחלומי והנה משה רבנו עומד לנגדי.

הכרתיו על פי קרני ההוד ששפעו מפניו המאירים.

– באתי אליך, שריה, להביע לפניך את צערי, את העוֶל הנעשה לי.

– בימי חייך? – שאלתי. – ידעתי כי גם לאיש האלוהים כמוך קשה היה לשאת טרחו, משאו וריבו של עמך…

• לא! – ענה משה. – לא בימי חיי, אלא עכשיו, בימי העליה השלישית… אתה ידעת שמיום גדלי ועד מותי לא חדלתי מדאוג לטובת עמי, רק לטובת עמי, למרות כל העלבונות והתלונות אשר סבלתי. ואולם נחלה אחת נפלה בחלקי, שכל טוב העולם הזה והעולם הבא אינם כלום כנגדה, והיא – שתורתנו הקדושה נקראה בשם “תורת משה”. אמנם אנכי לא יחסתי אותה לי, מכונת כתיבה חיה הייתי ביד הקב"ה, הוא צוה ואני כתבי, פעם בשמחה ופעם בדמע, לא הוספתי ולא גרעתי דבר, אבל הנביאים שבאו אחרי ועמהם כל ישראל חלקו לי את הכבוד הגדול הזה לקרוא את היצירה האלהית הזאת בשם “תורת משה”, ובזה הייתי בטוח, כי כשם שהתורה לא תשָכח מפי ישראל כך לא ישכח שמי לעולם בתור שותף ביצירתה. עכשיו קמו אנשים מישראל – על דבר דעות העמים עובדי האלילים אינני מדבר ודבריהם אינם עושים עלי רושם, אבל אנשים מישראל – אומרים: התורה יפה היא, נחמדה היא. בין שכתב אותה משה ובין שכתב אותה איש אחר. מרא דעלמא כולא! וכי מצאו כבר המבקרים הטובים האלה איש אחר, שהיה יותר ראוי ממני לכתוב את התורה? ולמה הם פוסלים את עדות נביאים וחכמים וכל עם ישראל מאז ועד היום שהתורה היא “תורת משה”? למה יכניסו את רעל הכפירה בנחלה היחידה אשר עלתה בגורלי? למה?

– אבל אין דבר – הוסיף משה אחרי דומיה קצרה: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו… מוחל אני להם במחילה גמורה…