אמנם הימים האלה מעוננים, ארי רובץ על גבול ארץ ישראל ובקושי גדול יצליחו לעת עתה רק יחידים להכנס לתוכה. והמצב שבתוך הארץ רצוי שיהיה גם כן מזהיר יותר. ואף על פי כן – אין יאוש.
אנוכי ב“ה עמדתי על עריסתה של חבת ציון, וזה הזיק הקטן, שהאיר את החשכה בגלות רוסיה. ומבלי חשבונות קפצו בילו”ים ועלו לארץ ישראל. בודאי היה אז מקום לשונאי ציון לומר: מה היהודים האומללים האלה עושים? גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם (נחמיה ג' ל"ה). וכי בכוחות כאלה אפשר להקים עם שנחרב בארץ שוממה? אבל לאט, לאט גדל הזיק, לאט כבש את הלבבות והנה תקענו לנו יתד בשרון, בעמק יזרעאל, בהרי יהודה ואפרים, בכרמל ובגליל; שכונות בירושלים ותל-אביב, עיר גאותנו על שפת הים. כל זה נעשה בזמן קצר לפי הערך, מתחילה בפרוטות העם, ולאט לאט נתעוררו גם אילי הכסף.
ואיך אפשר לתת מקום ליאוש להתגנב אל תוך הלב העברי ההומה אל מולדתו האמיתית? ארץ ישראל מוכרחה להבנות כולה בידי חלוצינו. הרכבת זזה ושום כוח לא יעצור בעדה מלכת הלאה בדרכה, הדרך שסלל לפניה אדון העולם. "גזרה עבידא דבטלה!, ודבר אלהים יקום לעולם!
ואתם חלוצים יקרים, המכשירים את עצמכם לעבודת בנין ארץ-ישאל, אל תרפינה ידיכם! המאמין בעולם הבא הוא טועם את נעימותו גם בעולם הזה, ואתם אשר לבכם לציון, כבר קשורים אתם עם ציון, גם בשעה שאתם אנוסים לשבת בגולה. עבדו לעת עתה בהכשרה גופנית ורוחנית, וביחוד בהכשרת הלבבות של העם כולו כלפי המטרה הנעלה שלפנים. לא לשוא מסרו את נפשם יוסף טרומפלדור וחבריו בהגינם על המולדת. בדמם כרתו ברית עולם בין הדורות הבאים ובין ארץ ישראל. ואתם חלוצים הדבקים בעמכם ובארצכם חיים כולכם היום, חיים באידיאה, חיים בתקוה, ואין ספק כי סוף סוף תזכו לראות בגאולה השלמה ונפשכם תדרוך עוז על אדמת קדשנו. אוהבכם בלב ונפש,
דבר, אדר תרפ"ח