יעקב פלוטקין היה סוחר חביב בעיר פולטבה שנים רבות ועסקן חרוץ בכל עניני הציבור. לא היה דבר חשוב אחד הנוגע לכלל ישראל או לקהלת פולטבה שפ. לא השתתף בו בכספו ובטרחתו ועבודתו היתה פוריה מאד. בתלמוד תורה, בבית החולים, בציוניות, באגודת שווי זכיות, בהגנה־עצמית – בכל דבר נטל פ. חלק בראש. ביחוד היה סדרן נפלא בכל חגיגה שנעשתה לשם תעמולה, לחבב על ידה כל רעיון טוב. בעת שהעבודה היתה דרושה, לא ידע הוא מנוחה ולא נתן לאחרים לישון. האנרגיה שלו לא ידעה כל גבול ממש. הוא ידע גם את הספרות העברית ואהב אותה והשתדל לחבבה גם על אחרים.
והאיש הזה עזב את עירו, שהיה בה חביב ונכבד וחי חיים של איש אמיד ובא לארץ־ישראל. מטרתו היתה להתאחז בה בתור אכר. אבל בשביל שידע את תנאי החיים פה, קבל על עצמו להיות מתחילה פועל פשוט.
הוא ידע, כי החיים של פועל מרים מאד ואף על פי כן קבל על עצמו באהבה את המשא הכבד הזה, אף על פי שכבר עברו עליו ארבעים ושלש שנה בתנאי חיים אחרים.
הוא בא לרחובות ועבד שם ביקב בשכר עשרה גרוש ליום. הסתפק בפת וירק ותבשיל של פולים שהיה מכין בעצמו. וגם את כותנתו היה כובס בעצמו.
הוא הראה את כשרונו להסתגל אל החיים של עניי העם, להסתפק בשכרו המועט ולהנעים את החיים עד כמה שאפשר על ידי בקיאותו בכל המלאכות, כמו במלאכת האנשים כן במלאכת הנשים.
מרחובות הלך הגלילה ובא לסג’רה ועבד שם בתור פועל אצל הפקידות של יק"א ולא משך ידו מכל עבודה קשה.
וכשהיו בני המושבות צריכים להגנה היה פ. הולך עם החלוצים בראש. כשהצטרכו לצאת ולחרוש בפעם הראשונה את אדמת אום אל ג’באל יצא גם פ. בתוך שאר הפועלים, והערבים פּצעוהו פצעים אנושים, וכאשר נרפא בפעם ההיא התנפלו עליו ערבים פעם שניה ופצעוהו עוד, וימים רבים היה מוטל על ערש דוי.
וכשנשמע בלילה שהערבים מתנפלים על המושבה, ראו את פ. עומד חבוש פצעיו וקנה הרובה בידו.
הוא נרפא וחשב להתאחז במושבה בתור אכר. הפקידות הטתה אליו רצון ונתנה לו תקוה טובה, אך אחר כך מצאה איזו מניעה (מפני שהוא כבר זקן), והוא הצטער על הדבר הזה מאד ובשני החדשים האחרונים היה עצוב רוח, כי הפצעים הכשילו כחו וביחוד בראותו כי תקותו נכזבה.
בה' בכסלו באה בשורה, כי הפקידות גמרה לתת לפ. נחלת שדה, אך היא אחרה מעט… הוא מת ביום ההוא.
יכו היה פלוטקין לחיות ברוחה גם בארץ ישראל הודות לכשרונותיו המצוינים. הוא היה מנהל מצוין לספרי חשבון, אדמיניסטרטור שמעטים כמותו, אבל הוא רצה בתחית עמו, ותחית העם אי אפשר אלא ע"י פועלים ממש, ובשביל זה הקריב את חייו. תהא נא נשמתך צרורה בצרור החיים יחד עם כל נשמות גבורי אומתנו שהקדישו בשבילה את חלבם ודמם.
“יזכור” תרע"ב