את הצעיר יוסף ויתקין ז"ל הייתי מבקר לעתים קרובות, אחרי שובו מוינה, ולא רק בשביל לקיים מצות ביקור חולים. לבי נמשך אחרי עדינות רוחו הנפלאה. ידעתי, כי הוא הקדיש את עצמו כליל בשביל אמו ואחיותיו, וכל שכרו היה מוציא עליהן, וכל זה עשה בצניעות נפלאה ולא החזיק לעצמו טובה. ידעתי, כי הוא חובב ציון, כי מסור הוא לעמו, לשפתו וכל מה שעשה היה בתמימות, בענות צדק, בקדושה ובטהרה.
אחרי הנתוח הקשה שנעשה לו בוינה, מיהר לשוב לארץ־ישראל, חרד היה פן ימות ויקבר בארץ העמים. ופה ביקש שיקברוהו בראשון־לציון, במקום שהעמיד תלמידים חביבים.
לפעמים חשבתי: גידולים כאלה מאין הם באים?
אנכי ידעתי שהוא אינו דתי. אמנם, הוא היה מבקש את ה', כך אמר לי, אבל מבקש בדרך שאי אפשר למצוא, בדרך רציונלי, ויהי נבוך בחיפושיו ואומלל מאוד.
אומלל הוא האדם בלי אמונה גם כשהוא בריא, וקל וחומר כשהוא חולה ויודע, כמו שהתודה לפני, שגופו חלש והמיקרובים מתרבים ומשחיתים את הגוף, והוא צועד אל המות והכליון באין תקוה. “אנכי סובל יסורים יותר גדולים מאלה של איוב, אמר לי פעם, לאיוב היה, לכל הפחות, על מי להתרעם”. והצעיר הזה, הבלתי מאמין, הקריב את כל נפשו בעד החסד והטוב, בעד קניני עמו.
מאין שאב את הכוח הזה, כוח של מסירת נפש?
פעם אחת גילה את הסוד הזה.
– “אני הייתי מלפנים רחוק מהיהדות לגמרי. מושפע הייתי מרעיונות אחרים ומאידיאלים אחרים ואת קניני עמי כמעט שכחתי, אבל דמות דיוקנו של אבי נצבה תמיד לעיני, והיא משכה אותי בכוחה הרב אל עמי, והיא שגרמה לי להקדיש את עצמי לעבודת ישראל וארצו. הוא היה שו”ב בקורסק, עניו וצנוע, אבל לב גדול היה לו, לב יהודי גדול. הוא היה גם מאמין גדול. הרבה יסורים נוראים סבל בחייו, שגם המה היו קצרים, אך הוא התחזק ומתמימותו לא הרפה ואת ארץ־ישראל אהב באמת".
תרע“ב. בהקדמה ל”מבחר כתבי י. ויתקין".